אם אינך רואה מייל זה לחץ כאן
21 במאי 2015 | לא נעים לראות גן סגור 
final_banner...
לא כל כך נעים לראות גן סגור. אבל לא נורא, הוא בדואי
העם דורש שלוש ארבע

בשנת 2011 סערו הרחובות והעם הדורש צדק נהר לכיכרות. נתניהו הקים ועדה רבתי שתפקידה להביא לשינוי חברתי. והתחלנו להתרגל לשם טרכטנברג

 
לא לגמרי היה ברור מה העם דורש ולמה מוכנה הממשלה להיעתר. אבל, בעקבות המלצה מרכזית של הוועדה, אחת ההבטחות שבכל זאת העניק נתניהו לעם היתה חינוך חינם לגילאי שלוש וארבע. שר החינוך סער הצהיר בדרמטיות על היערכות מהירה ליישום מלא של החוק, למען הילדים, למען החינוך, למען השוויון וכו'.
_______________
חוק בספיד: איך הורד התלוי מהחבל

וכאן נדלג לרגע תריסר שנים אחורנית במנהרת הזמן. 
בנובמבר 1998, חודשים לפני שהודח בבחירות בידי אהוד ברק, נחפז ראש הממשלה נתניהו לשלוף מערימת הצעות החוק האופוזיציוניות הצעה אחת שבה סרב בתוקף לתמוך עד אז. איזו הצעה? כמובן, יישום חוק חינוך חינם לגילאי שלוש וארבע. 
התמונה נוצרה על ידי מעלה היצירה. מתפרסם לפי רישיון CC BY 3.0 דרך ויקישיתוף.
בצוק העתים, ביבי היה זקוק בדחיפות להישג חברתי בולט, שכלל לא היה באמתחתו הריקה. ובעת צרה, אין בוררים. פשוט מורידים את התלוי מהחבל. תוך שלושה ימים הפכה הצעת החוק מאסקופה נדרסת במיוחד ליקירת הממסד. 
 
איך שגלגל מסתובב: ביום ב' היא עברה קריאה ראשונה, וביום ד' שנייה ושלישית. תומכי החוק ישבו באולם וביציע, שפשפו עיניים ולא האמינו. מי שיער, שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים בזריזות כה רבה וישועת השם כהרף עין.
 
שר החינוך הרב יצחק לוי איש המפד"ל החליט עם קבלת החוק ליישמו במספר עיירות פיתוח ובאזורי עדיפות, ובהם התנחלויות רבות. יוסי שריד, שר החינוך שבא אחריו, החליט ליישמו ביישובים באשכול, שהמדד הסוציו-אקונומי של תושביהם נמוך, ובו כל היישובים הבדואים
 
כן, כך הוחלט אי שם בשנת 2001.

אופס. שקענו ביוון העבר. ועם הקוראים הסליחה. חזרה ל-2012.
נווה מדבר ואלקסום: יש חוק אך אין יישום
 
בינואר 2012 עברה ההחלטה בממשלה. בפברואר, שר החינוך גדעון סער מיהר והשמיע בוועדת החינוך של הכנסת הצהרות נמלצות על יישום מזורז. ואז להפתעתנו, שנתיים אחר כך, בפברואר 2014, ביקש המשרד דחייה ביישום החוק מטעמים שונים. המשרד אגב, לא מיהר להצביע על חומרת הפיגור ביישום החוק ובפרט ביישובי הבדואים. הארץ חשף את הסיבה המפתיעה: המשרד "שכח ליישם את החוק".  

ביולי שנת 2013 נחשף, שבמועצות האזוריות של הבדואים שיעורי יישום החוק עודם דלים. 39% מהילדים בנווה מדבר ו-26% מהילדים באלקסום נותרו ללא גן. ביוני 2014 פנה הפורום למען ביר הדאג' לשר החינוך, בסיוע שתיל, והזכיר בנימוס שיש חוק ויש ליישמו. הפורום דרש מענה למצוקת הגנים ביישוב זה ובכלל הכפרים הבדואים. 

ואגב, למי שלא מכיר: ביר הדאג', כפר בדואי עני במיוחד אי שם על אם הדרך למצפה רמון. הממשלה החליטה על הכרה בו בשנת 1999. היישוב מוכר בישראל משנת 2003. כ-7,000 תושבים, כמחציתם ילדים. שלושה בתי ספר הומים – ובאותו מועד רק גן טרום חובה אחד. מה שנקרא בידי מומחי הגיל הרך: עיכוב התפתחותי. 
 
כבוד השר פירון לא טרח לענות למכתב מנומק ובו שלל טיעונים ומידע ובצדם אף איום בתביעה. כך עשו פקידי משרדו שהיו כנראה טרודים בקמפיין "האחר הוא אני". תזכורות חוזרות לא גרמו למשרד להיזכר.  
במקום התקדמות נרשמה נסיגה

ונגיע ל-2015: מבקר המדינה חשף בדו"ח האחרון, כי מאחורי השתיקה לא ניצבה רשלנות כי אם מדיניות עקבית שתוצאותיה העגומות ברורות. המבקר מוצא כי במבחן הביצוע, במקום התקדמות נרשמה דווקא נסיגה, לדבריו: "לא רק ששיעור הילדים הלומדים במגזר הבדואי בכל הגילים הוא הנמוך ביותר, אלא שהוא הולך ויורד [...]. בשנת 2014 כשליש מבני השלוש במגזר הבדואי אינם לומדים. הדבר עלול להצביע על היעדר תשתיות ומשאבים המאפשרים את לימודיהם".
 
המבקר בדק את היענות משרד החינוך לבקשות הרשויות הבדואיות לבניית גנים, וגילה אפליה שיטתית ויישום חלקי מאד של החוק, גם אם ניסוחיו זהירים מניסוחינו. למשל, מועצת חורה בקשה 13 גנים אך קבלה רק ארבעה. וכך אמר: "נמצאו פערים משמעותיים בין בקשות יישובים בדואיים לכיתות גן לבין מספר כיתות שאישר המשרד".

להימנעות מבנייה חשיבות רבה. זאת, מאחר שהמבקר מוצא כי לפי סקרים שנערכו, רבים מהגנים הקיימים אינם מתאימים לייעודם, ורבים מהם שוכנים במבני מגורים: "28.5% מהגנים במגזר הבדואי במחוז הדרום שכנו במבנים שכורים". ובמעגל רחב יותר, לפי בדיקותיו של משרד החינוך, רבים מהגנים בחינוך הערבי פשוט לא מתאימים כליל לתפקידם: "כ-42% מהגנים הרשמיים במגזר הערבי באותה שנה [2012] היו ממוקמים במבנים שאינם מתאימים לפעילות התפתחותית של הילדים. ב-10% מהם היו מליקויים בתשתית הפיזית. ב-14% מחסור בגני משחקים, וב-13% מחסור בציוד בתוך הגן".
pmo_res_sq
ואם אין די בכל זאת, הביקורת חושפת שורה ארוכה של פערים נוספים וניכרים בין החינוך העברי לזה הערבי בשדה הגיל הרך. הפערים בולטים בהקצאת השעות הבסיסית, בתקציב המוקצה לכל ילד, בהכנת תכניות הלימוד, בשעות ההדרכה, בשעות התערבות לילדים בסיכון, בשעות העשרה, בתקני הפיקוח, באיוש תקני פסיכולוגים, ואף בהערכות למימוש "אופק חדש" בגנים. 
המבקר מצא כי שוויון הזדמנויות הוא יעד מרכזי של משרד החינוך, אך למרבה הצער, זה אינו מתורגם למעשים. ובמילותיו הזהירות: "הממצאים לעיל [מצביעים] על כך, שדווקא ילדים ביישובים חלשים במיוחד נהנים פחות מהיתרונות של המדיניות הממשלתית החדשה, ונפגעת זכותם לשוויון בחינוך".
 
משרד החינוך הודה במענה לביקורת, כי רק 64% מבני השלוש ורק 78% מבני הארבע הבדואים זוכים לגן, ותירץ זאת בחוצפתו בבעיות טכניות: קשיים בתכנון, באיתור קרקעות, וכמובן בעיות בתפקוד הרשויות הבדואיות. 
 
אז מה? נסכם ונגיד שזכויות הילדים הבדואים מופקרות וזה בזיון? לא. נישאר מנומסים. נציין שחינוך חשוב במיוחד עבור הילדים הבדואים העניים המתקשים להגיע לסף הבגרות? לאו דווקא.
 
לסיכום, לא נותר לנו אלא לבקש מראש הממשלה, ולא נבקש הרבה, אנא, יישם את הבטחות הבחירות שלך משנת 1998. אך ורק לפני 17 שנה. ולא נירתע מלהוסיף בחיוך את השבלונה: ויפה שעה אחת קודם.  
page_banner_soc
mid_banner_t...
mid_banner_d...
mid_banner_mail
mid_banner_o...
mid_banner_m...