קביעתו של בית הדין מגדירה לראשונה באופן מפורש את תקופת הזמן לתשלום שכר לעובדים בשכר (ששכרם מחושב על פי שעה, יום עבודה, שבוע וכו') וקובעת כי שכרם לא יעוכב מעבר לתום החודש בו בוצעה העבודה
מאת שושנה גביש ודניאל עובדיה
מחלקת דיני עבודה
ש. הורוביץ ושות'
מזה עשרות שנים נהוג במשק להחיל דין שונה לגבי המועד האחרון לתשלום שכר לעובד ששכרו משולם על בסיס שעתי, יומי, שבועי או לפי כמות התוצרת ("עובד בשכר") לבין המועד (האחרון) לתשלום שכר לעובד ששכרו משולם על בסיס חודשי ("עובד במשכורת").
בעוד שלעובד במשכורת משולם השכר בתום החודש בו בוצעה העבודה ולא יאוחר מהיום ה- 9 לחודש העוקב, לעובד בשכר משולם, לפחות חלק מן השכר, בחודש שלאחר החודש העוקב בו בוצעה העבודה. בדרך כלל העובד נדרש להגיש דיווח על שעות העבודה שלו בשבוע השלישי לחודש, הנתונים מעובדים, והשכר עבור העבודה עד מועד הדיווח משולם בתום החודש או לא יאוחר מה- 9 לחודש העוקב.
המעסיקים הצדיקו דרך זו בקשיים בעיבוד נתונים המתקבלים בתום החודש, ומבחינה משפטית ביססו המעסיקים את טענתם על סעיף 10 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 אשר מאפשר למעסיק ולעובד להגיע להסכם בדבר מועד לתשלום שכר לעובד בשכר שאינו מחצית החודש או תום החודש בו בוצעה העבודה.
לא עוד. בית הדין הארצי הבהיר בימים אלו [1], כי המועד לתשלום שכר לעובד בשכר הוא לכל המאוחר תום החודש בו בוצעה העבודה באופן ששכר שלא ישולם עד היום התשיעי לחודש העוקב הינו שכר מולן, וכי לא ניתן להסכים אחרת.
בית הדין הסביר את קביעתו במטרת חוק הגנת השכר ובמדיניות שיפוטית המחייבים כי שכר של עובד בשכר לא יעוכב מעבר לתום החודש בו בוצעה העבודה.
אשר לקשיים המנהליים, קבע בית הדין כי "התרופה... אינה עיכוב בתשלום שכר לשכיר היום, אלא חתירה לשיפור המנהל".
ההכרעה השיפוטית התקבלה בתביעה של חברי סגל אקדמי זוטר באוניברסיטת חיפה אשר מועסקים על בסיס שעה אבל היא חלה על כל עובד בשכר.
בית הדין הארצי במודע קבע הלכה מחייבת, ובשל החידוש שבה, אף קבע תקופת הסתגלות בת חצי שנה ממתן פסק הדין, "להתארגנות הכרוכה בשינוי נוהלי העבודה והתאמתם להוראות החוק". פסק הדין ניתן ביום 24 באפריל 2018.
