תקציר פסק הדין

אנו מבקשים לעדכנכם כי ביום 23.8.2015 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין זאבי תקשורת אחזקות, ובו קביעות חשובות ביחס לגביית ריבית הפרה (המכונה לעתים גם ריבית פיגורים) על ידי בנקים, בהתאם להסכמי הלוואה הנחתמים עימם. החברות המערערות יוצגו על ידי משרדנו.

במסגרת פסק הדין חייב בית המשפט העליון את הבנקים המשיבים להשיב לחברות סך של כ-239 מיליון ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל משנת 2009 ועד ליום מתן פסק הדין. בכך הגדיל בית המשפט באופן משמעותי את הסכום שנפסק לטובת החברות על ידי בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט בנימין ארנון), שעמד על כ-48 מיליון ש"ח.

עניינם של הערעורים הוא בתביעה שהגישו החברות, הקשורות לאיש העסקים גד זאבי, נגד שבעה בנקים, ובהם בנק הפועלים, בנק לאומי, בנק דיסקונט, הבנק הבינלאומי, בנק מזרחי טפחות, בנק מרכנתיל-דיסקונט ובנק איגוד. החברות נטלו בשנת 2009 מקונסורציום שכלל את הבנקים הלוואה בסך כ-733 מיליון דולר, לצורך רכישת כ-20% ממניות חברת בזק, אשר שועבדו לטובת הבנקים לצורך החזר ההלוואה. לפי הסכם ההלוואה היה על החברות להחזיר את ההלוואה בתוך שנתיים.

לאחר שההלוואה לא הוחזרה מינה בית המשפט בשנת 2002, לבקשת הבנקים, כונס נכסים לצורך מימוש השעבוד על המניות. הכונס החזיק את המניות במשך כ-7 שנים, והן נמכרו לבסוף בשנת 2009. תמורת המניות כיסתה את החוב במלואו, כולל ריבית ההפרה שנגבתה בגין מלוא התקופה, ואף נותר עודף של כ-500 מיליון ש"ח שהועבר לידי החברות.  

החברות תבעו מהבנקים את השבת הסכום ששולם על ידן בגין ריבית ההפרה. הן טענו כי ריבית ההפרה מהווה פיצויים מוסכמים על פי חוק החוזים (תרופות), אשר לבית המשפט מוקנית סמכות להפחיתם בנסיבות שנקבעו בחוק. הבנקים טענו כי אין מדובר בפיצויים מוסכמים, אלא במחיר חוזי, אשר על החברות לשלמו במלואו.
בפסק דינו קיבל בית המשפט העליון את טענת החברות כי ריבית הפרה הינה פיצוי מוסכם, אשר לבית המשפט סמכות להפחיתו אם הוא אינו עומד ביחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו במועד כריתת ההסכם, כתוצאה מסתברת של ההפרה שאירעה בפועל.

לאחר שנקבע כי ריבית ההפרה שנגבתה מהחברות הינה בגדר פיצוי מוסכם, עבר בית המשפט העליון לבחינת סבירות ריבית ההפרה. בית המשפט קבע כי שיעור ריבית ההפרה שנגבה מהחברות (בשיעור של 3%, בנוסף לריבית ההסכמית הרגילה) הינו סביר, אולם משך התקופה שבמהלכה נגבתה ריבית ההפרה אינו סביר.

בית המשפט העליון קבע כי כאשר צדדים לחוזה קבעו מנגנון של פיצוי מוסכם עתי (כלומר לא כסכום קבוע, אלא בהתאם לתקופת ההפרה), וכאשר בית המשפט השתכנע כי שיעור הפיצוי העתי הינו סביר, עיקר הדיון בתביעה להפחתת פיצוי מוסכם יתמקד בשאלת משך התקופה שבה יחויב המפר בפיצוי העתי בגין ההפרה. נקבע כי לעניין זה על בתי המשפט לבחון האם מדובר בעיכוב שהינו חלק מהסיכון שהיה צפוי מראש, או שהוא חורג במובהק מציפיות הצדדים במועד כריתת החוזה בדבר תוצאותיה המסתברות של ההפרה.

עוד נקבע, כי על מימוש בטוחות במסגרת הליכי כינוס נכסים להיעשות בתוך פרק זמן סביר. פרק הזמן הסביר הינו תלוי נסיבות, ועליו להיבחן לאור התכלית המרכזית של הליכי כינוס נכסים, שהינה מימוש הבטוחות בתמורה הגבוהה ביותר האפשרית על מנת לפרוע את חובו של החייב לנושה המובטח. נקבע כי אם הליכי כינוס הנכסים מתארכים ללא הצדקה אמיתית, ואם הימשכותם לא צפויה להביא לעליית שווי הבטוחה בטווח הנראה לעין, עשוי בית המשפט לקבוע כי הליכים אלה התארכו באופן בלתי סביר.

בעניינן של החברות קבע בית המשפט העליון, כי יש לבטל לחלוטין את ריבית ההפרה שנגבתה מהחברות החל ממחצית שנת 2007 ועד לסוף שנת 2009. קביעה זו התבססה על כך שהחל ממחצית שנת 2007 שוויין של מניות חברת בזק, אשר שימשו כבטוחה להלוואה, עלה על גובה חובן של החברות לבנקים. בפסק הדין נקבע, כי משלב זה ואילך לא היו הבנקים חשופים עוד לסיכון בגין אי פירעון החוב, ולכן לא היתה עוד הצדקה לגביית ריבית הפרה.

לפיכך נקבע, כי החל ממחצית שנת 2007 יש להפחית את מלוא ריבית ההפרה שנגבתה על ידי הבנקים בסך של כ-239 מיליון ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל משנת 2009 ועד ליום מתן פסק הדין. בנוסף נקבע, כי הבנקים ישלמו לחברות שכר טרחת עורכי דין בסכום כולל של כ-6.3 מיליון ש"ח, וכן חלק יחסי של סכום האגרה ששילמו החברות.

פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 23.8.2015 

החלטה מתקנת לפסק הדין מיום 25.8.2015