"אבא בא לא נשמור בפנים יותר, ונדבר..."
מתוך מכתב של עדיאל בר שלום, מנהל כפר הנוער נווה עמיאל לצוות הכפר:
חברות וחברים יקרים, שותפיי לדרך-צוות אהוב!
9 ימים חלפו להם מאז חווינו יחד בהתרגשות ועוצמה את יום קשר משפחתי.
הייתי זקוק ל-9 ימים כדי להירגע, להסדיר נשימה ולעבד את המחשבות והתחושות לכדי מילים.
בכל מוסד חינוכי ישנם ימים מרוכזים של שיח ומפגש עם הורים, שהרי זה טריוויאלי ומתבקש.
אז מה יש כאן במפגש הזה וביום הזה שבכל שנה מחדש מסעיר את רגשותינו כל כך?
מה מספרות ועל מה מעידות שלל הדמעות שזולגות ביום הזה ללא שליטה?
אני חושב שהניגון ששמענו יחד בזמן ההתכנסות המרכזית- תרגם את התחושות בצורה האותנטית ביותר.
3 חניכים עומדים על הבמה, נבוכים ומתוחים וזועקים את המילים הבאות:
(כולנו מכירים את השיר אבא של שלומי שבת אבל אני מזמין אותנו לשהות רגע מול המילים. מרתק...)
... אבא, הזמן עבר ולא דיברנו
אבא, סלח לי
לקח לי זמן כדי להבין - אתה שייך לי
כמו שאני שייך לך
כמו שאני אוהב אותך
בוא לא נשמור בפנים יותר ונדבר
למיטב ידיעתי- השיר במקור נכתב על שיח עם אב שהיה ואיננו, אך כמו כל יצירה מרגע שיורדת לעולם- היא הופכת להיות נחלת הכלל וכל אחד מאפשר לה לגעת בו בדרכו.
השיר הזה היה בחירה ממוקדת של חניך שביקש מאוד משירה (המדהימה!) לשיר ביום הזה דווקא אותו.
על פניו- נדמה היה שהכל מוכן לקראת הביצוע. לאחר לא מעט חזרות על השיר החניכים כבר היו מוכנים ומזומנים.
במהלך החזרה הגנרלית עם שירה יום קודם- אחד מהם קיבל טלפון. ההורים לא יגיעו בסוף. "לא מסתדר". "עבודה". "אבא הרי עצמאי". וכד'.....
הנער רץ לחדרו, הסתגר ונאלם. שהרי כל מילה תהיה מיותרת בסיטואציה הזו...
| 
