אני שומע אותו כקול הנושא את המֶשֶך של אנשים השרויים בקיץ של חייהם, אותו פרק ענק שאין בו כבר נעורים ועוד אין בו זיקנה, או שיש בו מן מזג שקול של שני הפרקים הללו.
... 'מֶשֶׁךְ' איננה כלל הזמן הרחוק, הערום מכל מגע עם חיי אדם, האדיש, הנמשך לאין-סוף, אלא היא הזמן במשמעותו המואנשת, התוׂכִית, הפתוּכה, בחיי האדם ובחרדת מותם."
הקיץ מביא איתו תחושה של סיום, של קֵץ. פרק אחד נסגר ואנחנו כאן כדי לשאת את המֶשֶׁךְ הארוך של הקיץ.