לא מזמן נכנסתי למונית. אני בדר"כ מנומסת ואדיבה אבל פחות מאלו שמדברות. מהנהנת ועושה עצמי עסוקה. שלא ידבר איתי, אין לי כוח. זה 15 דקות של שקט. יוגית עלאק. ואז הוא שואל אותי-
"את חיה את החיים שתמיד רצית לחיות?!"
חשבתי שהוא מסתלבט. אנחנו בפקק של החיים גבעתיים – תל אביב 45 דק'. אני מתה לפיפי  והוא בא לי ביציאה הזאת. אתה רציני? הוא רק הנהן ואמר "את לא חייבת לענות. תחשבי על זה". לא להאמין. נהג מונית העיף עלי שאלה קיומית שבעידן של היום אנשים מגלגלים מזה מיליונים. ספרים, סדנאות והרצאות. לפעמים אני מקנאה באנשים שלא חופרים. קמים בבוקר, שמים את הילדים בגן, עבודה, הסעות, חוגים, מקלחות ולישון. מוצאים עצמם בשמונה וחצי מול הטלויזיה ולא חושבים. לא עוצרים. אני כבר לא יודעת אם זה טוב או רע, נכון או לא, אבל בגיל 40 אני מרגישה שהצורך לעצור, לנשום,  הוא בלתי נשלט. לא לקבל את השגרה של חיי כמובנת מאליו והיוגה משרתת עבורי את המקום הזה. אז לאלו שעדיין קוראים את מילותיי מדי פעם קבלו באהבה חומר נוסף למדיטציה הבאה.