ביקורת וחשבון נפש
מידות היחיד והיחד על סדר פרשיות השבוע - לפרשת משפטים – תשע"ז – הרב אליעזר שנוולד
פרשת משפטים פותחת במצוות עבד עברי שנמכר בגנבתו ע"י בית הדין. התורה מטילה מגבלות על האדון בסוג העבודות שמותר לו להטיל על העבד, בתנאי המגורים שלו, וכו', ומגבילה את תקופת עבדותו לשש שנים או עד היובל. בספר ויקרא (כה לט) יש סוג נוסף של עבד עברי שמוכר את עצמו לאחר שירד מנכסיו, כדי שיוכל להתקיים.
המפרשים דנו בשאלה מדוע בחרה התורה לפתוח את הפרשה דווקא במצוות העבד ולא במצוה אחרת מבין שלל המצוות שבין אדם לחברו שבפרשה "אומר לך כלל לפני שאחל לפרש. כי כל משפט או מצוה כל אחד עומד בפני עצמו. ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה או זאת המצוה אל זאת נדבק בכל יכולתנו. ואם לא יכולנו נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתנו. ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו. על כן החל משפט העבד" (אבן עזרא שמות כא ב).
עצם הגבלת העבדות בתקופה ההיא הינה תופעה חריגה, משום שהעבדות היתה מקובלת אז בעולם כולו העבד היה קנין מוחלט של האדון ללא כל הגבלות. בדרך זו מבטאת התורה את יחסה העקרוני לחרות של האדם מישראל, ולתופעת העבדות, שמצד אחד היה בה צורך ותועלת, ומצד שני היתה בה בעיה של שליטת יהודי בחיי אחיו.
ההפטרה של פרשת משפטים על פי כל עדות ישראל היא בירמיהו (פרק לד. אלא אם כן חלה בה שבת שקלים, ר"ח אדר, או ערב ר"ח) על האופן שבו התקיימה מצוות עבד עברי בתקופת המצור על ירושלים. על הברית שכרת צדקיהו בעת המצור על ירושלים, "לקרא להם דרור, לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים, לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש" (ירמיה לד ח-ט). אולם אחרי שהמצור הוסר החזירו את העבדים שלא כהלכה. על כך מתנבא ירמיהו את נבואת הפורענות על החורבן. עצם קביעת הפטרה זו לפרשה והבחירה לפתוח את הפרשה דווקא במצווה זו מלמדת על חשיבותה ורגישותה. הצרוף שבין ההפטרה לפרשה פותח לנו פתח לדון בבקרה הנדרשת על אופן ההתנהלות בקיום מצוות התורה ובמימוש ערכיה. לא די לצוות או לדבר על חשיבות המצוות והערכים יש צורך גם בבקרה האם אכן הם מתקיימים ואם לא מדוע, ומה יש לתקן כדי שהם יתקיימו.
כאשר מדובר על הרובד הציבורי היו אלה המנהיגים או הנביאים שהיו מחוייבים ואחראים לבחון ולבקר את ההתנהלות. וכאשר מדובר על הרובד האישי, האחריות לבקרת ההתנהלות האישית ולחשבון נפש רובצת על האדם עצמו או על סביבתו הקרובה (אם היא ברת השפעה). בנוסף למצוות ולערכים גם כאשר הציבור או היחיד קובעים לעצמם יעדים שאותם הם רוצים להשיג עליהם לבחון ולבקר את התוצאות, בשלבי הביניים ובשלבים הסופיים, לשאול מהי תמונת המצב האמיתית והמעודכנת? מה היתה המטרה והיכן אנחנו נמצאים כעת? שאם לא כן ספק אם היעדים יושגו.
כך גם בתהליכי בנין האישיות והמידות הבקרה העצמית וחשבון הנפש הן היסוד לבנין המידות. "כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה" (סוטה ד ב). ה"שם" אורחותיו הוא זה שבוחן את מעשיו בהווה, באופן שיטתי וקבוע, לאור מטרותיו ארוכות הטווח: "רק שם (רק מי ששם) אורחותיו והמעשה אשר יעשה,ולא ילך כסומא בכל מעשיו, זוכה ורואה בישועת אלקינו, ודבר זה ראוי, מי ששם ארחותיו ואין מעשיו מעורבין, (מבולבלין) רק בהשגחה על מעשיו ושם דרכיו ומעשיו, ובזה זוכה לראות בישועת אלקינו, שלא יהיה כאן סדר מבולבל רק מושגח" (חידושי אגדות למהר"ל שם). ללא בקרה עצמית לא ניתן להתקדם בבנין המידות.
הרמח"ל בספר מסילת ישרים העמיד את ה'זהירות' - הבקרה ו'חשבון הנפש' - כיסוד לבנין של כל שאר השלבים במסילה, לאור הבריתא של רבי פנחס בין יאיר: "תורה מביאה לידי זהירות וכו'". "הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה. וכו'. וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו. וכו'. הוא מה שהנביא צווח ואומר (חגי א): 'שימו לבבכם על דרכיכם'. ושלמה אמר בחכמתו (משלי ו'): 'אל תיתן שינה לעיניך ותנומה לעפעפיך, הינצל כצבי מיד וגו''. וחכמינו ז"ל אמרו (מועד קטן ה): 'כל השם אורחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא'" (מסילת ישרים פ"ב).
לשם כך שי צורך ב'חשבון הנפש' יום יומי: "כלל הדבר, יהיה האדם מעין על מעשיו כולם ומפקח על כל דרכיו שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כל שכן עברה ופשע. והנני רואה צורך לאדם, שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו, כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו. ויקבע עתים ושעות לזה, שלא יהיה משקלו עראי אלא בקביעות גדול, כי רב התולדה הוא. וחכמינו זכרונם לברכה הורונו בפרוש צרך החשבון הזה, והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא עח ב), 'על כן יאמרו המושלים בואו חשבון', (במדבר כא כז), 'על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה' וכו'" (מסילת ישרים פ"ג).
כדי שהביקורת תהיה בונה ומקדמת, ו'חשבון הנפש' יהיה אפקטיבי, עליהם להעריך את תמונת המצב בצורה מידתית ומדוייקת, לא להעצים תופעות ולא להמעיט בערכן. לא להשחיר את תמונת המצב יתר על המידה ולא לצבוע אותה בצבעים וורודים. יש להיזהר מלהפוך את ה'ביקורת העצמית' הבריאה ואת 'חשבון הנפש' ל'הלקאה עצמית' חולנית, שלא ייחס האדם לעצמו אשמה בדברים שאינו אשם בהם. ביקורת בריאה מביאה לאדם סיפוק שכן היא מקדמת אותו, לעומתה הביקורת החולנית מדכאת את האדם מביאה אותו לאבד את הדימוי העצמי החיובי ולראות את עצמו בעין שלילית. היא 'עצת היצר' שמבקש לגרום לאדם לאבד את התקווה לשינוי חיובי, וליצור לאדם תחושה שהוא חסר תקנה. ואז הוא לא ינסה לשנות את עצמו כלל.
לרוב, יש צורך בבקרה חיצונית שכן אין האדם רואה את מומי עצמו "שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (נגעים ב ה). "ואמר החכם: אין נקל בעולם כמו למצוא ולהכיר מומי חבירו ואין קשה בעולם כמו להכיר מומי עצמו"(פלא יועץ - ערך זלזול).
על כך נאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר" (אבות א ו). "הכוונה בזה שצריך לאדם שיקנה אוהב לעצמו ('חבר'),שיתקנו בו מעשיו וכל עניניו כמו שאמרו (תענית כג א): 'או חברותא או מיתותא'" (רמב"ם פיהמ"ש שם).
הביקורת הבונה והמתקנת נכללה במצות התוכחה: "הציווי שנצטווינו למחות בעושה עברה, או במי שרוצה לעשותה, ולהזהירו על כך בדברים ולהוכיחו. ואל יאמר אדם: 'אני לא אחטא; ואם יחטא זולתי - זה עניינו עם ה'' - זה נגד התורה, אלא אנו מצווים שלא תעבור ולא נניח לזולתנו מאוּמתנו לעבור. ומי שרוצה לעבור - חובה על כל אדם להוכיחו ולמונעו, ואף על פי שלא נתקיימה עליו עדות המחייבת לקיים עונש" (ספר המצוות לרמב"ם בתרגום הרב יוסף קאפח, מצווה ר"ה). אדם מישראל אינו יכול להתעלם מחברו.
לאדם קשה לקבל ביקורת מזולתו. ה'אגו' של האדם אינו מאפשר לו להודות ששגה והוא צריך לתקן. על כן ביקורת חיצונית אפקטיבית היא אומנות מורכבת. כבר בתקופת התנאים הבחינו בקושי: "א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה! אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך! אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח!" (ערכין טז ב). "שיודע להוכיח - דרך כבוד שלא יהו פניו משתנין" (רש"י שם).
"אמר זה הקלקול סיבתו מן המוכיחים עצמן, שצריך המוכיח לערב עצמו בחסרונות שמוכיח הציבור בהם, שלא יאמר איך תעשו כך ואיך תחטאו בכך, אלא יאמר איך נעשה כך ואיך נחטא בכך כדרך שאמר ראובן 'לא נכנו נפש' [בראשית ל"ז כ"א] שעירב עצמו עמהם, אע"פ שהוא לא עלה על לבו לעשות כן, ובזה השומעים לא יתריסו כנגד המוכיח, מאחר שהוא מודה שגם הוא נכשל כמותם בגנות זו וקלקול זה. אי נמי החסרון יהיה מן המוכיחים כי הם לרוב קדושתם וחסידותם חם לבם על מעשים רעים שבדור וכשבאים להוכיח יצא מפיהם דברים קשים אש וגפרית על המון העם ושונין להם מסכת גהינם, ועל ידי כך אין מטין אוזן לדבריהם, ואפשר שיבעטו ויתריסו כנגדם, אבל טוב שהמוכיח ידבר בדברי שכל להוכיח האדם מיניה וביה, באומרו ראה כמה אתה מקפיד בביתך על בני ביתך שלא ישנו מדבריך ושיעשו רצונך וכו' ואיך לא תבוש מחסרונות רבים שיש לך בעבודת האל יתברך, ראה כמה אתה חס על גופך וממונך ואיך לא תחוס על נפשך היקרה, וכן על זה הדרך בדברים נוחים כאלו אשר ירדו חדרי בטן של השומע. אי נמי הכונה שהמוכיח יסדר מוסריו בדרך משל ומליצה כדי למשוך לב השומעין להטות אזניהם אל דברי תוכחתו" (בניהו בן יהוידע על ערכין שם).
בכל מקרה שבו מובעת הביקורת צריך שתהיה בונה וגם כזו שלוקחת בחשבון את הנוגדנים שיש לאדם בקבלת התוכחה וביקורת. היא צריכה לבוא מתוך אהבה אמתית, ויצירת תחושה אצל המבוקר שהמבקר מבין את המקום שבו הוא נמצא, ולא כמי שמתנשא עליו ומביט בו מלמעלה. המבקר צריך לחוש את מצבו הנפשי של המבוקר, שכן יש זמנים שאין הנפש פתוחה לקבל ביקורת ויש זמנים שמתאימים יותר. ו"כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ב).
לעיתים הביקורת תוקפת את המצב הקיים בצורה שעלולה להשמיט את הבסיס למצב הקיים, וכתוצאה מהביקורת הוא עלול להיות חמור יותר: "יש לעיין בדרכי בני אדם כשרוצים להוכיח איזה איש להסירו מדרכו, אולי זה הדרך לפי ענינו טובה היא אע"פ שיש בה חסרונות, אבל בחסרונותיה מגינות עליו בעד חסרונות יותר עצומות. והשי"ת ידריכנו במעגלי צדק, שלפעמים פיתוי היצר הוא להשתקע בתוכחות לכ"א, ואין זה כי-אם רוע לב. והמרחם רחום יכפר" (מידות הראי"ה 'תוכחה').
Jewish Judiciary Strategy – Judging Under G-d
Parshat Mishpatim - Rabbi Eliezer Shenvald
Parshat Mishpatim deals with monetary laws defining obligations between one person and another. Between the lines we also hear the encompassing world view, the underlying principles of the judicial laws of the Torah.
Every nation and state has its own book of laws and judicial method. In recent years the judicial system is acquiring a central, strategic place in society and the functions of the state, in Israel and in the world. The court system has long been much more than an implement to resolve conflicts and delineate relationships in society, but is in fact an extremely powerful tool that influences the conduct of society.
A legal system presumably also has a judicial strategy. Legal systems are expected to formulate their laws on the basis of some kind of constitution and fundamental laws. And these are generally influenced by the society's culture and world view and are based on human, social and ethical logic, and their purpose is basically to institute "law and order". Laws and statutes are created in an evolutionary process by lawmakers and precedents, and reflect changing attitudes over time.
What is the judicial strategy of the Torah?
Parshat Mishpatim is the next parsha after Yitro, the parsha of Matan Torah. The source for the Jewish law book and judiciary system is "Torah from Heaven". It is not a man-made, based solely on human logic and precedent. The first verse: "And these are the laws". (Shemot 21:1). Rashi says that "AND these are the laws" comes to stress that just as the first ones (the Ten Commandments) are from Sinai, so these are from Sinai (given by G-d).
The parsha opens with "the laws" following "the mitzvot of the altar". From this, the sages learned that "the Sanhedrin has to be in proximity to the altar" (on the Temple Mount).
This proximity has the purpose of creating a permanent strategic tie between G-d's radiating presence in the Mikdash (Temple) and the judiciary system. As opposed to the philosophy of "separation of powers" between the judiciary and the other critical institutions of society, the Torah institutes a substantial connection between the courts and the Mikdash, between holiness and the essence of Jewish law.
Further in the parsha, the Torah denotes petitioning the court (for a monetary judgment) as petitioning G-d (in the Torah, the word Elo-him means G-d, and alternatively it means judges or courts) "And his master brought him before Elo-him." (Shemot 21:6) "If the thief isn't found, then the owner will stand before Elo-him, lest he took from his fellow man." "The words of both of them will come before Elo-him, the one who Elo-him find guilty will pay double to his fellow." (Shemot 22:7) The "Even Ezra" explains this regarding the source of Jewish law, that the judges are "upholding G-d's law in the world." However, the Ramban say that the Torah hints that "G-d will be with them in the judgment, He will absolve and He will convict… since Elo-him is the judge." King David says in Tehillim, " Elo-him is present in the convention of judges ("judges" here calle E-l, which is another connotation for G-d), in the midst of Elo-him He will judge."
The legal procedure in the Beit Din is based on the underlying assumption of active divine involvement in the judicial proceedings. Rabbi Avraham Itzchak Kook Ztz"l points out the fundamental difference in the essence of Jewish law: "Divine laws, because they emanate from the source of the highest truth, their purpose is not only short-term, to settle temporary conflicts, existing in human life, but rather they elevate life and the world in their entirety, from the foundation of the high truth which is infused in them. They indeed radiate G-d's presence, and through their influence uplift man and the world, from the deep abyss to which he fell through sin and wickedness, to the lofty height of the radiance of holiness and illumination and delight of the Holy of Holies."
The workings of society according to Torat Israel, including legal procedure, are a form of being close to G-d."And in this our holy Torah is distinct from the laws of the nations of the world, in that they (their legal systems) don't deal with this (closeness to G-d) at all, but only with public order…and I add to this that just as our holy Torah is distinct from the laws of the nations in its mitzvot and legal statutes, and their purpose is not at all "law and order", but by through them the G-dly abundance will manifest itself on our nation and will cleave to us, whether this is an evident matter (in its holiness) like sacrifices and all the service in the Mikdash, or whether it is not evident, like other laws whose rationale has not been revealed to us." (Drashot HaRan)
The Jewish Beit Din more resembles a synagogue, where G-d's presence is sought, than a formal court. This explains special statutes in Jewish law like the ones pertaining to "scheming witnesses." And this also explains the conduct required in the Beit Din: "It is a mitzvah for the litigants to stand and not sit, and that they see themselves as standing before G-d, as is written 'before G-d.'" (Midrash Tanhuma Mishpatim) And also regarding the judges themselves: "That when a judge favors a litigant, and perverts the judgment, he pushes away the divine presence. (Tanhuma)" "And it is known that the judiciary system is the "home" of G-d's Seat of Honor, as it is written 'Righteousness and judgment are the home of Your seat. " And one who (properly) upholds judgment upholds the Seat, and one who twists judgment and blemishes it, he blemishes the Seat." (Rabbenu Bechaii)
"And every truthful Beit Din in Israel, the Divine Presence is with them, therefore the judges must sit in fear and trembling and wrapped in a Tallit (or wearing respectable garments), and conduct themselves in a serious manner. And it is forbidden to act lightheartedly or joke or speak of mundane matters in the Beit Din, but only divrei Torah and matters of wisdom." (Rambam, Sanhedrin 3:7) Also: A judge must always see himself as if as sword rests on his neck and Gehinom is open under him and he must be cognizant of who he is judging and before whom he is judging, and who will exact punishment from him if he veers from the path of truth, as is written "Elo-him is present in the convention of judges."(Rambam, Sanhedrin 3:8)
All of these create a different kind of judiciary and social atmosphere, and we long and pray for this: "Renew our judges as they once were, and our advisors as they were originally."
|
|
|
