מידתיות ודייקנות
מידות היחיד והיחד על סדר פרשיות השבוע
- לפרשת ויקהל פקודי– תשע"ז – הרב אליעזר שנוולד
בסיומו של ספר שמות ובסופה של הפרשה מסתיימת מלאכת הקמת המשכן. משה רבנו נותן דין וחשבון מפורט ודייקני על הכמויות של חומרי הגלם שנצרכו בעת הקמת המשכן. הכתוב גם מדגיש את הדייקנות של ההקמה בהתאמה מוחלטת לציווי האלקי: "ויעש משה ככל אשר ציוה ד' אותו כן עשה" (שמות מ טז).
בפרשיות ויקהל פקודי אף הזכירה התורה יותר מעשר פעמים שמשה עשה את המשכן "כאשר ציוה ד'". שהמשכן וכליו נעשו על פי המידות שציוה ד'.
המפרשים תמהו על הצורך בהדגשה זו, וכי היה עולה על הדעת שמשה לא מלא אחר צו ד' בדייקנות? (כדוגמה ראה ה'מזרחי' וה'כלי יקר' ועוד).
פירושים רבים ניתנו לכך. אולם נראה שההסבר הפשוט הוא שדווקא בהקמת המשכן שנועד להשרות את השכינה, יש להדגיש את החשיבות של הדייקנות בפרטים ובהקפדה על המידות שהקב"ה ציוה. הן במידה של כל דבר ודבר בפני עצמו והן באופן שבו הדברים משתלבים זה בזה שלא יבוא אחד על חשבון מקומו של השני. שכן כאשר עוסקים בדברים שיסודם בעולם הרוחני, שהוא מעל למגבלות של מידה פיזית, ומעל לפרטים, יש נטיה להמעיט מהערך של הדייקנות והמידתיות של כל דבר. לעשות כל דבר 'בערך' ובאומדן ולא בצורה מדוייקת.
את מגמת הדייקנות והמידתיות בענינים שבקדושה אנו מוצאים בדברי חז"ל על הקמת המשכן.
"אמר רבי יהודה בר סימון בשם רבי יוחנן: זה אחד משלשה דברים ששמע משה מפי הגבורה והרתיע לאחוריו. וכו'. ובשעה שאמר ליה: 'ועשו לי מקדש' (שמות כה), אמר משה: 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי' (מלכים א ח)? ואומר (ירמיה כג): 'הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ד'', ואומר (ישעיה סו): 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי', ואנו יכולין לעשות לו מקדש? א"ל הקב"ה איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן! שנאמר: 'ואת המשכן תעשה עשר יריעות' (שמות כו). כיון ששמעו כך עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן. כיון שעשו את המשכן מיד נתמלא המשכן מאורו של הקב"ה ומכבודו וכו'" (תנחומא נשא פרק יא). כדי שהשכינה תשרה במשכן יש צורך בהקפדה על הפרטים, ועל המידות המדויקות.
מהמשכן אנו מבקשים ללמוד על דרכי הבנין של משכן הקודש הרוחני בליבו של כל אחד ואחד, בבחינת 'בלבבי משכן אבנה'. בנית משכן האמונה ובנין המידות של כל אחד. גם בבנין המידות יש צורך בתכנון קפדני ודקדקני של התהליך שלב אחרי שלב, לפרטי פרטים. כך גם היישום של התוכנית צריך להיות בדייקנות ובמידתיות בפרטים. "כלל הדבר: יהיה האדם מעיין על מעשיו כולם, ומפקח על כל דרכיו וכו'. והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומוכסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה שלא יהיה משקלו עראי, אלא בקביעות גדול, כי רב התולדה הוא. וחכמים זכרונם לברכה הורונו בפירוש צורך החשבון הזה, והוא מה שאמרו ז"ל (בבא בתרא עח): על כן יאמרו המושלים בואו חשבון: על כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה וכו'" (מסילת ישרים פ"ג). ראיתי שיש מצטטים בשם הסבא מסלובודקא ש"כל 'מידה' צריכה שתהיה ב'מידה'". אף באומות העולם הובן עקרון זה. ביוון העתיקה נכתבו שתי כתובות על מקדש אפולו בדלפי: האחת: "דע את עצמך!", והשנייה - "הכול במידה".
הדברים הגדולים אינם יכולים לצאת אל הפועל ללא שהפרטים יתאימו בצורה מדוייקת. הדייקנות נצרכת במעשים, בלוחות הזמנים, ובסדר שביניהם.
בבנין המידות גם נדרשת מידתיות ופרופורציות. גם מידה טובה כשהיא מופיעה בצורה לא מידתית, הן כשהיא מופרזת והן שהיא במידה שאינה מספקת, עלולה לאבד את ערכה, שכן "אין לך מידה שאין הקיצוניות מזיקתה" (אגרות הראי"ה, אג' כ').
כך הדבר בקניית ובבנין של כל מידה בפני עצמה ובאופן מיוחד בשילוב ההרמוני של המידות באישיות של האדם בינן לבין עצמן, נדרשת הגדרה מדוייקת של המידתיות, כדי שלא תבוא מידה אחת על חשבון מקומה של השניה. כפי שתיאר הכוזרי: "החסיד הוא הוא המושל! שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש. וכו'. הוא חוסם את הכוחות המתאוים ומונע אותם מעבור גבולם לאחר שנתן להם חלקם וספק להם כל מה שממלא חסרונם: מאכל במידה ומשתה במשורה ורחיצה וכל השייך לה כפי הצורך, וכן הוא חוסם את הכוחות הכעסניים השואפים להגלות שלטונו לאחר שספקם ונתן להם חלקם בנצחנות עד כמה שזו נחוצה לויכוחים בחכמות או בדעות ולשם גערה באנשים רעים, ואף לחושים הוא נותן חלקים במידה שהתועלת העולה מפעולתם שבה אליו שכשם שהוא משתמש בידיו וברגליו ובלשונו רק לשם צורך הכרחי. וכו'. אולם אין החסיד מניח לאחד האברים והכוחות האלה לעבר את הגבול בפעולה המייחדתו ומזלזל ביתרם. ולאחר שעשה החסיד לכל אחד מאלה כל צרכו ונתן לכוחות הטבעיים מנוחה ושינה במידה מספקת ולחיוניים ערות ותנועה די צרכם לשם פעולה בעניני העולם הזה, וכו'" (כוזרי ג ד).
הדייקנות והמידתיות היא מידה אלקית. למרות שאצל האינסופיות של הקב"ה אין גבולות ומידות מצד עצמו. הקב"ה מתגלה בבריאה ובהנהגה האלקית במידתיות ובדייקנות. אם מרכיב מסויים אכן יתפשט מעבר למידתו, על חשבון מרכיבים אחרים, הדבר עלול לגרום להריסת המכלול כולו. ועל כן נדרשת הגבלה. כך קבע הקב"ה את הגבולות בבריאה: "גבול שמת בל יעבורון בל ישובון לכסות הארץ". (תהילים קד ט). "גבול שמת בל יעבורון" כגון בשר ודם שהכניס בהמתו לדיר ונעל הסגר לפניה שלא תצא ותרעה את התבואה, כך נעל הקדוש ברוך הוא מי הים בחול והשביען שלא יצאו מן החול שנאמר: "גבול שמת בל יעבורון". (תנחומא חיי שרה ג). הקב"ה הגדיר לכל יצירה בעולמו 'חוקים' ו'גבולות' שאסור לחרוג מהם: "אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברונהו". (ירמיה ה כב). "חוקים שבהם חקקתי את השמים והארץ שנאמר (ירמיה לג): 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". חוקים שבהם חקקתי את השמש ואת הירח. שנאמר (שם לא): "כה אמר ד' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה". חוקות שבהם חקקתי את הים שנא' (משלי ח): "בשומו לים חוקו. חוקות שבהם חקקתי את החול שנאמר (ירמיה ה): "אשר שמתי חול גבול לים". חוקים שבהם חקקתי את התהום שנאמר (משלי ה): "בחוקו חוג על פני תהום וכו'". (ויקרא רבה לה ד). על שם תכונת ההגבלה האלקית של מרכיבי הבריאה נקרא הקב"ה ש-די - "שאמר לעולמו ד'" (חגיגה יב ב). קביעת המינון של המרכיבים קיים בתחומים נוספים בבריאה המנוגדים זה לזה: "כי הנה כבר ביארנו למעלה, שענין העוה"ז נותן שיהיו הדברים בו חול ולא קדש. אמנם הוצרך גם כן שמצד אחר ינתן קצת קידוש לברואים, כדי שלא יגבר בם החשך יותר מדאי. והנה שיערה החכמה העליונה את כל זה בתכלית הדקדוק, באיזה מדריגה צריך שיהיה החול ובאיזה מדריגה הקידוש הנוסף הזה, והגבילה כל זה הגבולים הנאותים בבחינת הכמות האיכות, המקום והזמן, וכל ההבחנות שיש לבחון בנמצאות". (דרך ד' חלק ד' ב).
כמה דוגמאות לחשיבות המינון בבנין המידות:
כדוגמה, מדת הגאווה, שביסודה היא מידה מגונה, ובכל זאת יש בה צורך במינון נמוך מאד, "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" (סוטה ה א). "'אחד משמונה בשמינית - משקל קטן הוא, והיינו 'עוכלא' כלומר: צריך שיהיה בו מעט גאוה שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו, ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם" (רש"י שם). ללא השמינית שבשמינית הציבור לא יתחשב בדעתו. כך גם כל בעל תפקיד הנהגה ושררה, שאסור שיגבה ליבו אולם הוא צריך מידה מסויימת של נוקשות אחרת הציבור לא ישמע לו.
כנגדה, מידת הצדקה והנתינה, לכשעצמה היא מידה טובה, אולם אף היא נדרשת למידתיות, ועליה נאמר ש"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות. ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניח לו חבירו ומנו ר' ישבב" (כתובות נ א). כלומר מצד אחד לא ראוי שהאדם יתן פחות מכפי מידתו ומצד שני אסור לו להביא את עצמו לעניות ע"י שיתן יותר מכפי יכולתו.
אף מידת הזהירות שהיא מידה חשובה ויסודית, ובלעדיה עלול האדם לשגות ולהיכשל. גם היא צריכה להיות מידתית, מצד אחד מי שאינו נזהר והוא פוגע או נפגע, הוא פושע (וראה משנה ב"ק פ"ג לדעת ר"מ ושמואל), ומצד שני מי שזהיר מדי ובשל כך נמנע מלעשות, מחשש שיפגע או יפגע, אף זאת אינה מידה טובה. עליה נאמר "מן הזהירות - שלא תרבה להיזהר" (הקדמה לחובת הלבבות).
At the beginning of our parsha Moshe convenes the nation and instructs them regarding Shabbat and constructing the Mishkan: "And Moshe assembled the entire community of B'nei Israel and said to them: these are the things that G-d commanded to do: six days perform work, and the seventh day will be holy to you, a Sabbath of Sabbaths to G-d." (Shemot 35:1)
The mentioning of the fact that Moshe assembles the nation in order to command them is exceptional: "And Moshe assembled - our Rabbis of the Aggadah say, from the beginning of the Torah to the end there is no parsha that begins with 'vayakhel' (and …assembled) only this one.'" (Midrash Avcir, Yalkut Shimoni Vayakhel, Remez 408) The Sages learned from this that assembling the nation was done according to G-d's command so that the generations will learn to convene the people on Shabbatot and teach them Torah: "G-d said, convene large assemblies and explain the laws of Shabbat in public, so that the future generations will learn from you to convene communities on each and every Shabbat, and enter study halls and teach and instruct Israel in Divrei Torah, what is forbidden and what is permitted, so that My great name will be praised among My children." (ibid) Let us learn from this about the unique communal strategy of Am Israel, and about emerging trends concerning the shaping of the character of the community in Israel, in recent years.
Shabbat and the holidays are "community days", days free from work and weekday bothers, days with an atmosphere that enables spiritual development and growth for the individual and the community: "Shabbatot and Festivals weren't given (to Israel) except so that they may occupy themselves then with Divrei Torah." (Talmud Yerushalmi Shabbat 15,3) However, there is another independent, spiritual purpose to convening for communal Torah learning: "If you assemble each and every Shabbat in synagogues and study halls to study Torah in public, I consider it as if you crowned me King in My world, as Isaiah the prophet said explicitly: and you are My witnesses said G-d and I am E-l, you testify that I am the Lord in the world." (Shibolei Haleket, Shabbat Tzav, in the name of Midrash Tanhuma) Assembling the community around Torah study is analogous to crowning G-d. And it reflects on the purpose of "the Jewish community" which is one of the spiritual cornerstones of Am Israel.
This is one of the fundamental frameworks that received widespread attention in the Jewish world over the generations. Its makeup has changed from place to place and from period to period.
Judaism places very significant spiritual value on the "community" and the "public" as a spiritual value in its own right, as well as the setting for the observance of mitzvot which can only be performed within the framework of the community or a minyan. An individual's belonging to a community has implications on the shaping of his spiritual world, and on the spiritual processes he undergoes.
The Rambam points out the influence of society on the individual, and of the community on its members: "The innate nature of man is that he is led in his thoughts and his actions after his companions and friends, and he acts in the manner of the people of his country. (Rambam, Hilchot Deyot 6,1)
Throughout the generations, the Jewish community convened in the Synagogue for holy matters, and therefore it is called Beit Knesset (convention house) or Knishta in Arameic. (Brachot 6b) This is the place that the spiritual atmosphere that builds the community is created. Of course there is activity in the communities every day of the week, but the main community activity is on Shabbatot and holidays.
We are at the dawn of a new and revolutionary era in which many aspects of life are undergoing transformation. One field which is experiencing radical change is society and community, which now take place in the virtual internet media.
The internet-based social media present new models of virtual friendship and community. There are millions of internet communities worldwide, where the members interact intensively, either socially or around a common interest: professional, political, commercial, etc.
We're talking about virtual communities that did not convene in one place. The members of the community have social activity that in the past occurred only face to face, and which today takes place virtually. The people of the community share opinions, pictures, information and experiences and form personal connections, even though they are spread out over the world and never met each other. Nevertheless, most of the social frameworks are still conventional "communities" of different kinds and in different societies.
In Israel, the field of community is developing in recent years. In the past, the of all ages.predominant model for the community was "the Synagogue community" which existed mainly for the purpose of a communal house of prayer. However, more and more a different model of "community as a spiritual framework" is gaining ground, where a community that engages in additional social activities consolidates. In some of these communities, there is also a trend of working toward spiritual growth for the members of the community,
Three-Dimensional Strategy for Choosing a Leader
Parshat Vayakhel Rabbi Eliezer Shenvald
Our Parsha is one of the five final parshiot of Sefer Shemot; their subject is the building of the Mishkan and the indwelling of G-d's presence upon Am Israel.
Our Parsha deals with the final stage of the construction of the Mishkan, the national project of Am Israel. For this purpose it became necessary for the first time to appoint a public leader, Betzalel. His responsibility would be to lead and direct the planning, design and construction of the Mishkan and all that it contains, to optimize the use of the offerings and resources given by the nation, and to effectively manage the large workforce that came to take part in the construction. The Talmudic sages regarded the manner in which Betzalel was chosen as a strategic model for choosing leaders in Am Israel.
Our Parsha describes the way Betzalel was chosen for the role: "And Moshe said to Bnei Israel, see, G-d has called by name Betzalel…and He has filled him with G-d's spirit, in wisdom, understanding and knowledge and of every craft". (Shemot 35:30)
Despite the fact that the selection of Betzalel is mentioned earlier (Shemot 31), G-d then addressed Moshe, and now Moshe speaks to the nation: "And Moshe said to Bnei Israel…"
The sages learned from this the necessity of consulting with the nation when making a public appointment (Talmud Brachot 55a): "Rabbi Yitzchak said: a public leader cannot
be appointed unless the public is consulted, as it is written: 'And Moshe said to Bnei Israel, see, G-d has called by name Betzalel…'" (See Orach Mishpat, Hilchot Omanim 20)
There are three participants in the appointment of Betzalel: G-d, Moshe and the nation.
The Talmud continues: "G-d said to Moshe: Moshe, do you consider Betzalel worthy? Moshe answered, Master of the world, if he is worthy in Your eyes then certainly he is in mine! G-d said: Even so, 'go say to Israel…' The nation responded: Moshe Rabbenu, if he is worthy in G-d's eyes and in yours, then he certainly is in ours!"
One reason that the nation is involved in the selection of Betzalel is purely practical. The people will accept his leadership and authority only if they are consulted! And the sages said (Talmud Brachot 55a): A public leader cannot be appointed unless the public is consulted, as it is written: And Moshe said to Bnei Israel: see, G-d has called by name Betzalel. "See" meaning: see if you agree to his being chosen. Since it is fitting that every leader be appointed only with the consent of the public, in order for his authority to be accepted. (Tzror Hamor Shemot 35:30)
But why did the public need to be consulted at a time when they were being led directly by G-d, and through Moshe, His prophet? Wasn't G-d's choice of Betazalel and His opinion that he was the proper man for the task sufficient? Wouldn't the nation accept him just like they accepted G-d's choice of Moshe Rabbenu? (The Rif on Ein Yaakov, Brachot 55a)
We can say that involving the nation in the choice was rooted in principle and not just in practicality. A leader is a "shaliach tzibur" – the agent of the community and the representative of the common public entity. So the community which "sends" its representative must be that which chooses him.
However, Rabbi Kook learned from the Talmud's description of the choosing of Betzalel the unique strategy of leadership in Am Israel. Our leadership is assessed in three dimensions: character, management and interpersonal. (Ein Aya"h Brachot Part.2 p.262, 28) This is the reason that there are three "partners" in the selection of Betzalal: G-d, Moshe and the nation.
The dimension of character includes the spiritual and moral level of the leader, as well as the motivation behind his leadership. This criteria is fundamental and of the highest importance for a leader in Am Israel. However, this can only be discerned by The Holy One, Blessed Be He, "who scrutinizes the kidneys and heart" (every man's inner nature). This is very difficult for flesh-and-blood men to ascertain.
The management aspect includes administrative skills, astuteness in organization and maintaining control, setting goals and planning the optimal way to achieve them. Moshe, who was himself a wise and capable leader, was in the best position to assess this.
The interpersonal quality of a leader includes charisma, the ability to communicate with the nation in its language and to motivate it to follow him. Only the nation itself can rate a potential leader on this point.
Rabbi Kook explains that the criteria for choosing Betzalel appear in the Talmud by order of their importance: first and foremost character, and only afterwards management and interpersonal skills.
"Indeed, when is the guidance of the leadership complete and worthy? When every one of its qualities is manifested according to its true value. And the most central point is wholeness in relation to G-d, the righteousness of the leader and his true moral fiber, and his setting for himself higher standards than those demanded of a regular man. Second to it is wisdom and intuition. And the third, the external, human quality. Then the lower quality is secondary to one more elevated than it, and the leadership will succeed in guiding the public in the ways of good and life." (ibid)
This three-dimensional model is very different from what we see today, when leaders are chosen primarily on the basis of their interpersonal skills, charisma and management ability. The character dimension too often is nonexistent, and instead of the image of the leader as he really is, the public sees his "image" as manufactured by public relations experts.
Today, when we don't have G-d's direct guidance and we don't have a prophet like Moshe, and we don't have the luxury to consult with them regarding the first two qualities of leadership, the public and its representatives are required to recognize these to the best of their ability, albeit with limited human means. Therefore the public has to be consulted when appointing a leader!
"And if we don't have clear testimony (from G-d) regarding the holiness of the soul (of a potential leader), then instead we must rely on his good name and his reputation for righteousness and good deeds as evidence of those qualities which are critical and indispensible in a public leader."
