שעור לקראת צום תשעה באב תשע"ו
|
|
|
|
ערב סיום מסכת וסיום השנה
ביום רביעי בערב קיימנו את ערב סיום השנה המסורתי עם ההורים. פתחנו במסיימי המסכתות. ותלמידי שיעור א והוריהם שסיימו את השנה החשובה והקריטית. לתלמידים ניתן שי ספרו החדש של הרב קרוב על פרשת השבוע. הענקנו תעודות 'צורבא מרבנן' לבוגרי שש שנות השסדר. ונפרדנו ממשפחות האברכים שסיימו את תקופת לימודם בישיבה. כן הוענקו תארי .Bed למסיימי המכללה.
ותעודות הוקרה ושי מטעם העיריה למתנדבי תכנית הבר מצוה
Siyum Masechet and End-of-Year Evening
This Wednesday evening we held our yearly year-end evening with the parents. We opened with the students who completed tractates of the Talmud, and with the students who completed the all-important first year, and with their parents. The students received Rav Zeev Karov's new book on Parshat HaShavua. The graduates of the six-year shesder program received "Tzurba MiRabbanan" certificates. We also parted from, and wished success to the families of the Avrechim who completed their studies at the yeshiva. And the students who completed their studies in education at the Talpiot Teachers College received their B.ed degrees.
Additionally, the municipality of Modiin gave certificates and gifts of appreciation to the students who volunteer in the Bar Mitzvah Program.
|
|
| |
|
פרידה ממנהיגות מתקנת
תוכחה מאהבה אכפתיות ואחריות מול הטחה דוקרנית!
לפרשת דברים תשע"ו – הרב אליעזר שנוולד
ספר דברים - 'משנה תורה' הוא החתימה של המסע הגדול במדבר ערב הכניסה לארץ ישראל ובפתחו של עידן חדש לעם ישראל. הספר כולו הוא נאום הפרידה של משה רבנו מעם ישראל, לפני פטירתו, בסיום ארבעים שנות מנהיגותו הפנומנאלית. לא קם בישראל כמשה עוד, רועה ומנהיג את עדתו.
בנאום הפרידה חוזר משה רבנו, ה'רועה הנאמן', על חלק מהמצוות ומוכיח את עם ישראל, על כשלונות העבר.
אנו מכירים, להבדיל, נאומי פרידה פופוליסטיים, שבהם המנהיג סוקר את ההישגים הגדולים ומטייח את הכשלונות, נזהר מלמתוח ביקורת על העם, כדי להיזכר כמנהיג אהוב, שכן "אין המוכיח מקובל ומרוצה לכולם, כי קצת מהם ישנאוהו על שיודיע להם האמת במעשיהם, והמחליק להם לשון הוא המקובל והמרוצה אצלם ומוצא חן בעיניהם" (רבנו בחיי הקדמה לפרשת דברים).
או מכירים גם נאומי פרידה של מנהיגים שחוקים או מתוסכלים, שמטיחים ביקורת ותוכחה ללא אבחנה וללא שיקול דעת.
"'אלה הדברים אשר דבר משה', וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד? והלא הוא כתב כל התורה כולה? וכו'. מלמד שהיו 'דברי' תוכחות. וכו' (ספרי דברים א א). נאום הפרידה של משה רבנו כלל ביקורת בונה ותוכחה מתקנת, זהירה, מאוזנת ומדוייקת.
מנהיגותו של משה רבנו היא מופת של מנהיגות אוהבת, מעצבת ומתקנת שנזקקה גם לבקר ולהוכיח. "כי זה היתה אומנותו של משה במדבר ובערבה ובכל המקומות שהזכיר. וכו'. שלא נמצא בעולם מי שהוכיח לישראל כמשה" (צרור המור דברים א א).
משה מנהיג את העם בתהליך התגבשותו הראשונית, שהיו בה הצלחות גדולות וגם כשלונות. חברת אנשים אינה מושלמת ועל כן היא זקוקה לביקורת ולתוכחה כדי להתקדם ולהשתפר.
התוכחה והביקורת הם אומנות מיוחדת המצריכה רגישות ודיקנות. אם היא לא נעשית במינון הנכון ובצורה מושכלת היא עלולה להפוך מ'תוכחה' ל'הטחה' ולעורר אנטגוניזם, שידרדר את המצב עוד יותר. "וידוע כי רוב התוכחות הוא להמון העם, והמון העם דעותיהם משתנות, ואילו היו דעותיהם מכוונות ושוות ומתאימות יחד היו נקראים יחידים לא המון, ולפי שדעותיהן משתנות וחלוקות זו מזו לכך אינן מקבלין תוכחת, כי הדבר האהוב לזה ישנא זה ומה שיערב לזה ינזק בו זה" (רבנו בחיי הקדמה לפרשת דברים)
מהו סוד העוצמה המתקנת בתוכחה של משה רבנו?
א. בראש ובראשונה ביכולתו לאבחון ולזהות את נכונות העם לקבל את דברי הביקורת: "מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות" (ספרי דברים פיסקא א).
"וכן בזמן הראוי, וזהו בארבעים שנה (פס' ג). לרמוז שאחר שאמרנו שאלו הדברים כבר דברם משה אל ישראל בכל המקומות הנזכרים, למה חזר עתה לאומרם להם מחדש. לזה אמר, כי בסבת היות עכשיו זמן מוכן שהיה בסוף מ' שנה, שכבר היו ישראל מוכנים ומיושרים בדרך הנכונה, וראו מה עשה ה' הגדול והנורא, ועבר עליהם מה שעבר, רצה להוכיחם עתה. וכמו שאמר למטה (דברים כט ג): "ולא נתן השם לכם לב לדעת עד היום הזה" (צרור המור דברים א א).
"שאם יראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת נמצא, מתוך גודל רשע החוטא, או שהוא איש אלם ורשע ביותר ומתירא ממנו (ג) שלא יעמוד עליו ויהרגנו, שאינו חייב במצוה זו באיש כזה. וזהו אומרם זכרונם לברכה (יבמות סה ב): 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע', לפי שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח" (החינוך מצוה רלט).
ב. הביקורת של משה רבנו נבעה מאהבה לעם ומתוך הזדהות, דאגה, ותחושת אחריות ואכפתיות לעתידו: "משל דמשה ובלעם למה הדבר דומה? לבן מלך שיש לו שני שרים אחד אוהבו ואחד שונאו. האוהב אומר לו: בני הזהר שלא תעשה עבירה שאביך מלך ודיין ואם ישמע שתעבור לא יחוס עליך אלא יהרגך. והשונא אומר לו: עשה כל תאות נפשך כי אביך מלך ואינך ירא משום דבר. כך משה רבינו האוהב אמר לישראל: 'השמרו לכם וכו'', אבל בלעם השונא אמר: 'מה טובו אהליך יעקב' - עשו כל תאות לבכם" (הרא"ש דברים א א).
ג. לפני הטלת הביקורת על העם משה רבנו היה נכון לקבל ביקורת על עצמו. השאיפה לשיפור עצמי של משה רבנו קדמה לדרישת השיפור מהעם: "דבר אחר 'ולמוכיחים ינעם', אלו שני מוכיחים נעימים שהוכיחו את ישראל לאביהן שבשמים ואלו הן משה ושמואל. בוא וראה חכמתן שלא ראו להוכיח את ישראל עד שהוכיחו את עצמן תחילה, וכו'. נמצאת למד שכל מי שהוא מבקש להוכיח את האחרים יוכיח את עצמו תחילה" (מדרש הגדול דברים א א).
ד. הקפדה שהביקורת תהיה אפקטיבית, ולא תמוסמס, שתהיה בנוכחות של כל העם: "אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים: אתם הייתם שומעים מבן עמרם, ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבין אותו. לכך כנסם כולם ואמר להם: הרי כולכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב" (רש"י דברים א א).
ה. הקפדה על סגנון התוכחה, שתהיה בלשון מרוככת מאוזנת ומדוייקת: "ועכשיו דבר אלה הדברים, דברים רכים, דברים מסודרים על נכון, מה שאי אפשר לאדם אחר לדבר ולסדר דברים כאלו. ובפרט במעמד כל ישראל, עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, וזהו אל כל ישראל" (צרור המור דברים א א).
ובשימוש בלשון מרומזת, שמקטינה את ההתנגדות: "לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז - מפני כבודן של ישראל" (רש"י דברים א א).
שעת פרידה של מנהיג, לפני מותו, היא שעת כושר מיוחדת שעשויה ליצור נכונות להקשבה לתוכחה, ולעורר לתיקון בצורה אפקטיבית יותר: "ומפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: א) כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו. ב) ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו. ג) ושלא יהא בלבו עליו. ד) ושלא יהיו המוכיחים מתווכחין" (ילקוט שמעוני שם). ואף אנו נוסיף שעצם המעמד מעורר את הלב ופותח את שעריו.
בפרשתנו, משה רבנו הולך בדרכו של יעקב אבינו שגם הוא נפרד מבניו בתוכחה מיוחדת: "'ויהי בארבעים שנה' - מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה! ממי למד? מיעקב! שלא הוכיח לבניו אלא סמוך למיתה". (ילקוט שמעוני דברים א רמז תת).
ממנו למדו גם מנהיגי העתיד: "וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה. וכן שמואל, שנאמר: 'הנני ענו בי'. וכן דוד את שלמה בנו" (רש"י דברים א ג).
אולם התוכחה היחודית של משה רבנו בשעת הפרידה לא היתה חריגה, היא שיקפה נאמנה את דרך הנהגתו לאורך כל ארבעים שנות מנהיגותו. "ואולי השומע סבור שעכשיו הוא מתחיל להוכיחם בדברים קשים, ולא הוכיחם כל ארבעים שנה. לזה אמר שאינו כן, כי זה היתה אומנותו של משה במדבר ובערבה ובכל המקומות שהזכיר. כאומרם (דב"ר א ב): 'מוכיח אדם אחרי חן ימצא' (משלי כח כג), זה משה, שלא נמצא בעולם מי שהוכיח לישראל כמשה. עד שבכל תוכחותיו היה דומה לשם ושני לו, כאלו היה אחריו ממש לידע הדברים על בוריין, וכו'" (צרור המור דברים א א).
"כי כל מה שהיו ישראל מרבים לחטוא היה משה מרבה להוכיחם ומתפלל עליהם עד שהיו מתרצין אצל הקב"ה והיו מוצאין חן בעיניו" (רבנו בחיי הקדמה לפרשת דברים).
"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה וכו'. אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה" (שבת קיט ב). מודל המנהיגות המתקנת והאוהבת של משה רבנו צריך לעמוד לנגד עיננו. כדי לקדם את העם צריך, בעת הצורך גם, למתוח ביקורת בונה ומתקנת על התקלות, ולא לטייח ולחפות על הכשלונות כדי לזכות באהדת הציבור שכן בכך עלולים להכשיל אותו בדרך אל יעודו.
|
|
|
|
The Strategy of Public Criticism
which Builds the Future
Parshat Devarim – Rabbi Eliezer Shenvald
This Shabbat we will begin the Book of Devarim – the Mishneh Torah ("review of the Torah") and the Book of Reproof. In learning our parsha we will examine the strategy of public criticism whose purpose is to improve the future, as well as how to direct communal processes of learning from the past, making amends and improving.
The Book of Devarim describes the event of the admonishment of Am Israel in the Plains of Moav, at the entrance of the Land of Israel just before entering the Land, at the end of Moshe Rabbenu's term as the leader of Am Israel. At this moment, Moshe Rabbenu reviews the Torah before the nation and "reprimands" them. It has been asked: why is this repetition necessary? And why does the Torah now describe some of the events and the mitzvot differently? And why were some of the events and mitzvot repeated and others not? On the verse "These are the words that Moshe spoke" the Midrash (Sifrei, Devarim 1:1) asks: Did Moshe only prophesize these things (which are mentioned in the Book of Devarim)?! Didin't he write the entire Torah (including what is not repeated in Sefer Devarim)? We see that the Torah says "And Moshe wrote this entire Torah," so what does the Torah mean by "These are the words that Moshe spoke"? The answer is: these were words of reproof. In the Book of Devarim, the Mishneh Torah, Moshe repeated only the words of rebuke and this is the purpose of this event and the Sefer, to "reprimand" Israel. (Sifrei): "Across the Jordan" teaches that he rebuked them for what they did on the other side of the Jordan. "In the desert" – he rebuked them for what they did in the desert. "In the plains of Moav" – for what they did in the plains of Moav. "Across from Suf" – for what they did on Yam Suf (the Red Sea) - that they were defiant and turned their backs on Moshe and went back three "stations".
In contradiction to its general usage, the term "reproof" doesn't mean "lecturing" in the simple sense; not a leader hurling accusations and "striking" his flock with his words. To the contrary, this is constructive and bold public criticism coming from a leader who doesn't try to "gloss over" reality and create an ideology out of failures. Genuine criticism reflects a proportional outlook on deficiencies and doesn't intensify them. Moshe Rabbenu's criticism penetrates to the depths of the deficiencies and their roots. It isn't motivated, G-d forbid, by self-righteous perfectionism. To the contrary, its purpose is to learn lessons from the failures of the past – in order to create a "lever" to rectify in the future. As the Midrash says (Devarim Rabbah 1:2): "These are the words" corresponds to what is written (Mishlei 28:23): (He who) rebukes a man after Me will find grace more than one with a slick tongue. Rabbi Pinchas says in the name of Rabbi Hama Bar Hanina: 'He who rebukes' – this is Moshe, 'a man' – these are Israel. What is 'after Me'? The Holy One, Blessed be He, said: In order to bring the after Me. And the "Etz Yosef" interprets: "To direct them after My service…to merit Israel to go after G-d."
From this we can understand that the reason for the differences between the wordings in Sefer Devarim and the other Books of the Chumash reflect two viewpoints: In the other Books, those episodes, each one in its place, describe the events at the time they occurred. On the other hand, the wording in Sefer Devarim reflects the lessons to be learned from these events, for the future.
Moshe Rabbenu is in his last days as the leader of Am Israel, and he instructs the nation and gives it tools to help it conduct itself in the future, in Eretz Israel. He teaches it how to cope with the unique challenges that it will face in Eretz Israel – "To merit Israel to go after G-d." For this he has to initiate a process of amending the shortcomings that arose in the conduct of Am Israel in the desert and still weren't completely resolved.
As difficult as it is for an individual to change his habits and behavior, it is exponentially more difficult for a community. In Sefer Devarim, Moshe Rabbenu teaches us an eye-opening lesson in enlisting the nation to the process of repairing and improving. The first condition is the willingness of the leadership to criticize, with courage and integrity, the faulty conduct of the public and its institutions, without fearing that this will be interpreted as its own failure. The second condition is the fostering of a relationship between the leader and the nation which will be conducive to working together on a process of improvement, (Sifrei): "Speak with all of Israel" shows that they all needed reproof and were capable of coping with the reproof (to repair what was necessary). The third condition is to work diligently to internalize the lessons.
This process is supposed to prepare the nation for the two main challenges it will have to deal with in the Land of Israel: the spiritual challenge which will arise from contact with the idol worship of the Canaanite nations. And the military challenge which will result from the difficulty in conquering the land. All of these reflect Moshe Rabbenu's concern and sense of responsibility for the anticipated future of Am Israel as it enters Eretz Israel, in spite of the fact that this will happen when Moshe will no longer be the leader of Am Israel, and the nation will then not be his responsibility.
|
|
|
|
|
|
|
|
