בֹּא נב-נד
לְסַפֵּר בְּשֶׁבַח יְצִיאַת מִצְרַיִם
גָאַוותָן אֵינוֹ מֶסוּגָל לְהוֹדוֹת, לָכֵן תָּקַנתּוֹ שְׁבִירָה.
המספר בשבח יציאת מצרים, זוכה לשמחה, כך שלמעשה עושה זאת לטובתו. הקב"ה אומר לו, אמנם יצאת ממצרים, שזו ברית בין האדם לקב"ה וזהו לך שבח גדול שהתחייבת לוותר על עצמך הכוזב. אמנם נכון שהקב"ה עוזר לאדם לצאת מהתפיסה הגֹויית לחשוב רק על עצמו, ובכך זוכה לתמורה גדולה מאד בקשר עם השכינה, ששם שוכנות הנשמות לעולם הבא.
האם הקב"ה צריך שבניו יספרו בשִבחו? אלא הוויכוח הוא תמידי בתוך האדם בנפשו – בין תפיסת הבורא לבין תפיסת הנברא שבו, בין תפיסת התכלית לבין התפיסה הקיומית, בין שֵׁם אלקים לשֵׁם הוֹיָה – הָרַחֲמִים. נתן השם בנבראים כוח למשול בעולמות, ובסופו של וויכוח פנימי זה צריך שֵׁם הָרַחֲמִים – הויה לשלוט על שם אלקים בתפיסת האדם. שם הויה מתאר את התכלית אליה צריך להגיע, ולא רק את הכוחות העצומים המקיימים את העולם, שלכאורה משתלטים על תודעת האדם וגורמים לו לחשוב רק דרכם.
כלל עַם ישראל הוא בחינת האדם – עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ – אדם צריך לספר בשבח יציאת מצרים, ובזה הוא מודה ומראה את החשיבות של הכוח הפנימי על כל שאר הכוחות החיצוניים. האדם החפץ חיים, זוכה להפעים את פנימיותו, בתנאי שיראה טוב – שצד האדם הוא הקובע. רק לאחר שישנה בתוכו הסכמה לוותר על שאר הכוחות של הרצון לקבל, בא ביראה ליחד, לאהבה, לחיים. יוצא שהשבח התמידי הוא התחזוקה לשימור הברית, להודאה של יצאת מצרים, יציאה ממייצרי האנוכיות. | 
_0.jpg?cache=1462377011896)
.jpg?cache=1462376440478)
.jpg?cache=1462376787419)
.jpg?cache=1462376792875)
.jpg?cache=1457315870640)
