מעטים ונדירים הם פסקי הדין היוצאים תחת בית המשפט לימאות (הח"מ ספר חמישה מתחילת 2014). נדירים אף יותר הם פסקי הדין של בית המשפט העליון הדנים בנושא דיני הימאות (שניים, בתקופה זו). לכן, כאשר מגיעה לפתחו של בית המשפט העליון סוגיה של דיני המלקוח הימי, שלא נדונה בישראל מאז הקמתה, הרי שהדבר מהווה לא פחות מאירוע מכונן עבור הקהילה הימית בישראל בכלל, וזו של המשפט הימי בפרט.
כפי שסקרנו ברשימה הקודמת, שעסקה בפסק הדין שניתן בבית המשפט לימאות בחיפה בעניין ת"ח (חיפה) 26861-08-13 מדינת ישראל נ' האנייה Estelle, עובדות המקרה הן די פשוטות: האוניה "אסטל", נושאת דגל פינלנד, יצאה את נמל טורקו בדרכה לעזה במה שהוגדר כמשט הומניטארי, תוך ניסיון פריצת הסגר הימי שהטילה בשעתו מדינת ישראל על האזור הימי הסמוך לרצועת עזה. להבדיל ממקרים אחרים לפני ואחרי מקרה ה"אסטל" (והמפורסם שבהם, מקרה ה"מאווי מרמרה"), בו נתפסו אותן אניות אך שוחררו לבסוף (לאחר בדיקתן בנמלי ישראל והעברת הציוד, בחלק מהמקרים, אל רצועת עזה דרך המעברים היבשתיים), האנייה "אסטל" נתפסה על ידי ישראל, עוכבה בנמל אשדוד, הועברה לנמל חיפה ולמעשה נמצאת שם עד היום.
באוגוסט 2013, כ-10 חודשים לאחר תפיסתה, הגישה מדינת ישראל בקשה להחרמת האנייה לבית המשפט לימאות השוכן בחיפה. פסק הדין, מפי כב' הש' רון סוקול, קבע כי חוק המלקוח הימי מחייב פנייה לבית המשפט לימאות בסמוך למועד מעצר האנייה, וכי האיחור בן עשרת החדשים מסכל את בקשת ההחרמה, אינו סביר ועל כן יש לשחרר את האנייה לאלתר.
על פסק דינו של בית המשפט לימאות הגישה המדינה ערעור לבית המשפט העליון, אשר כאמור, נדרש לדון בסוגיית דיני המלקוח הימי לראשונה.
פסק דינו של כב' הש' סוקול בערכאה קמא כלל סקירה מפורטת על סמכות ההחרמה של בית המשפט לימאות הישראלי, מכוח חוק המלקוח הימי הבריטי משנת 1864 (Naval Prize Act), עליו הרחבנו ברשימה הקודמת. בית המשפט העליון אמנם לא נדרש ולא דן לעומקו של נושא הסמכות, אלא התמקד בשאלת השיהוי הרב שניכר בבקשת המדינה, תוך אישור פסק דינו של כב' הש' סוקול, אך סיפק בכל זאת כמה הערות מעניינות בנושא דיני המלקוח הימי, אותן נזכיר כאן בקצרה.
תפיסת אניות, גם "ניטרליות", במהלך לחימה, הינה פרקטיקה מדינית ידועה משחר ההיסטוריה, והיא נעשית על מנת להפחית מכוחו של האויב, למנוע הפרתו של סגר ימי, למנוע סחר עם האויב ומסיבות רבות נוספות. במרוצת השנים, החלו להתפתח דיני המלקוח הימי, אשר מטרתם הייתה להגן על אלו העשויים להיפגע כתוצאה מתפיסתה של האנייה: הבעלים, העובדים וצדדים שלישיים למיניהם. במרבית המדינות אף הוקמו בתי משפט מיוחדים לטיפול בנושא, בתי משפט למלקוח (Prize Courts).
במסגרתם של דיני המלקוח הימי נקבעה פרוצדורה לביצוע מלקוח ימי: תחילתה בתפיסה פיזית של האנייה בלב ים, שמרגע זה מתחילה למעשה סמכותו של בית המשפט למלקוח, ולאחר מכן ממשיכה בהליך של אישור שיפוטי (Adjudication) של המלקוח: הבאת האנייה לנמל באותה המדינה ומסירתה לגורמים הרלוונטיים, מסירת מסמכי האנייה לבית המשפט המוסמך, דיון של בית המשפט למלקוח בתביעת המדינה לקחת את האנייה כמלקוח, והנפקת צו-מלקוח (writ), ככל שבקשת המדינה מתקבלת. המלקוח כפוף אפוא לקביעה שיפוטית.
המדינה (המערערת) טענה מספר טענות: ראשית, כי מרגע שאנייה נתפסת, מוקנה לה שיקול דעת אם לקחתה כמלקוח או לשחררה, ורק אם תחליט על מלקוח, היא נדרשת לנקוט בהליכי המלקוח הימי. טענה זו התקבלה על ידי בית המשפט העליון ואף נקבע כי המדינה מחויבת להפעיל את שיקול דעתה בנושא זה. שנית, נטען כי המדינה אינה מחויבת להביא את האנייה שנתפסה בפני בית המשפט למשלוח באופן מידי, אלא תוך פרק זמן סביר. שלישית, כי סבירותו של פרק הזמן ייקבע בהתאם לנסיבות המקרה והוא עשוי להיות ארוך עד כדי 10 חודשים כמו במקרה שלפנינו. ורביעית, כי גם אם חל עיכוב בלתי סביר בנקיטת הליך המלקוח, הרי שהאנייה תוחרם בכל מקרה, ככל שקיימת עילת החרמה.
את שלוש הטענות האחרונות דחה בית המשפט העליון.
בית המשפט קבע כי המדינה, משהחליטה להחרים אנייה במלקוח, מחויבת להביא את האנייה בפני בית המשפט בהקדם האפשרי. פרק זמן סביר לצורך כך יהיה כמה ימים או שבועות ספורים ממועד תפיסת האנייה, כאשר נקבע גם כי עיכוב בלתי סביר בנקיטת הליך המלקוח עשוי אף לזכות את האנייה בפיצויים.
טענת המדינה, לפיה אף אם חל עיכוב משמעותי ובלתי סביר בנקיטת הליך המלקוח, הרי שיש לאשר את המלקוח והאנייה תוחרם בשל קיומה של עילת החרמה, נדחתה אף היא כאמור. קיומה של עילת החרמה אינו מביא לאישור אוטומטי של לקיחת אנייה ניטרלית כמלקוח, שכן יש לשמוע קודם כל את טענות בעל האנייה נגד התפיסה. רק במקרה בו לבעל האנייה אין טענות כאלו, או שטענותיו נדחות, יורה בית המשפט על ההחרמה.
השיקולים ששקלה המדינה, במקרה זה, היו שיקולים "חיצוניים" להליך כמו שיקולים ביטחוניים ויחסי החוץ של ישראל, אשר ראויים להישקל לצורך גיבוש מדיניות כללית, להבדיל מהצורך להכריע אם לנקוט בהליך מלקוח נגד אנייה ספציפית, או אז יש לשקול שיקולים "פנימיים" להליך, קרי כאלה הקשורים באנייה הספציפית.
פסק הדין נכתב על ידי כב' הנשיאה מרים נאור, בהסכמת כב' הש' סלים ג'ובראן וכב' הש' חנן מלצר. ראוי לציין את דבריו של כב' הש' מלצר בפסק הדין, שנאמרו באמרת אגב (Obiter Dictum) ואינם מהווים נדבך מהחלק האופרטיבי של פסק הדין.
כב' הש' מלצר בחר כן להתייחס לנושא סמכותו של בית המשפט לימאות בענייני מלקוח, תוך שהוא קורא את סמכותו מדבר המלך על פלשתינה (א"י) בדבר שיפוט בענייני אדמיראליות 1937, אשר מכוחו הוקנו לבית המשפט העליון סמכויות של בית משפט לאדמיראליות. כמו כן הסתמך על חוק בית המשפט לימאות, התשי"ב-1952, אשר העביר את סמכותו זו של בית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לימאות. על פי דברי כב' הש' מלצר, בית המשפט העליון המנדטורי (ולאחר מכן גם בית המשפט העליון שלנו ומכאן, גם בית המשפט לימאות לאחר מכן) קיבל הרשאה מפורשת לשמש כבית משפט למלקוח במסגרת דבר המלך במועצה על פי חוק בתי המשפט לשלל מלחמה האנגלי משנת 1939. בכך, שם כב' הש' מלצר סוף לוויכוח שניטש במסגרת המאמרים ב"מבזקי הארות פסיקה" באשר לסמכותו זו של בית המשפט לימאות, בהכריעו לטובת סמכותו של בית המשפט לימאות לדון בענייני מלקוח.
הפניות: ע"א 7307/14 מדינת ישראל נ' האנייה Estelle (ניתן ביום 7.8.2016)
|
|
|
