 מעשה במבוטח שקנה פוליסה אשר בין תנאיה – תנאי המחייב אותו בהתקנת כספת בדירתו. אמנם המבוטח רכש כספת וזו אף הייתה מותקנת בדירתו, אלא שביום שבו אירעה פריצה לדירתו הוא לא הפקיד את היהלומים שהיו מבוטחים בפוליסה – בכספת. היהלומים נגנבו, והכספת לא נפרצה. פירצה קוראת לגנב? בלי ספק. בכל זאת קבע בית המשפט, בפסק דין ארוך ומפורט, כי "מבטח זכאי לקבל פיצוי על פי הפוליסה". וכל כך למה? פשוט: בית המשפט לא קיבל את הטענה כי הפקדת היהלומים בכספת הייתה תנאי מוקדם לזכות הפיצוי של המבוטח (אף כי לא חלק על עצם תקפותם של תנאים מוקדמים בחוק חוזה הביטוח), אלא ראה בחובת התקנת הכספת (שאכן הותקנה) ובהפקדת היהלומים בתוכה אמצעי להקלת הסיכון כמשמעותו בס' 21 לחוק חוזה ביטוח שזו לשונו:
"הותנה שעל המבוטח לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו- 19, בשינויים המחוייבים".
הסעיף שבית המשפט מפנה אליו למדידת הפיצוי המוטל על המבטח הינו ס' 18ג':
"... קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי שהוא כיחס שבין דמי הבטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:
1) ...
2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששולם בעד התקופה שלאחר השינוי".
שאל את עצמו בית המשפט העליון (ס' 13 לפסק הדין, מפי כב' השופטת דפנה ברק-ארז):
"האם אי השימוש בכספת (או באמצעי מיגון אחר שהותקן על פי תנאי הפוליסה) הוא בגדר אי נקיטת אמצעי להקלת הסיכון שעליה חל ס' 21 לחוק חוזה ביטוח או שמא מדובר בהפרה של תנאי מוקדם לכיסוי הביטוח אשר שוללת מן המבוטח את הזכות לתגמולי ביטוח?".
מאחר ומדובר בסוגיה שטרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון, קרא בית המשפט ליועץ המשפטי לממשלה לחוות את דעתו בתור ידיד בית המשפט amicus curiae לפי הסמכות הקנויה לבית המשפט. דעתו של היועץ המשפטי הייתה כי לא ניתן לקבוע בחוזה ביטוח שאי נקיטה באמצעים להקלת הסיכון משמעה שהחוזה אינו כלל בתוקף ועל כן יש לבחון מקרים מסוג זה בהתאם להסדר התשלומים היחסי שאליו מפנה ס' 21 לחוק.
כאמור, בית המשפט סבר כי אכן מדובר באמצעי להקלת הסיכון וכי המדובר אינו בתנאי מוקדם לחבות המבטח (ואכן לא נאמר בפוליסה כי תנאי זה הוא בבחינת תנאי מוקדם). לפיכך הגיע בית המשפט למסקנה כי עול ההוכחה, מהו גובה הפיצוי שהמבטח הסביר היה משלם אלמלא היה קיים "תנאי ההפקדה בכספת", או כי מבטח סביר כזה כלל לא היה מסכים לקבל עליו את הסיכון – מוטל על המבטח, ומאחר והמבטח לא הרים עול הוכחה זה, יש לשלם למבוטח את מלוא סכום הביטוח.
בית המשפט נמנע מלבדוק את האפשרות להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית (במקרה זה בית משפט השלום; נשוא ההתדיינות היה יחסית קטן), עם זאת, מצא בית המשפט לנכון לציין (ס' 34 לפסק הדין) כי חרף מגמתו הצרכנית של חוק חוזה ביטוח, סעד התשלום היחסי לא יינתן בכל מקרה ומקרה. ישנם מקרים שבהם אי קיום הוראת הפוליסה כלל אינה בגדר אמצעי לקבלת הסיכון (כגון תנאי מוקדם להמצאת חוות דעת מסוימת בדבר התנהלות תקינה של המבוטח וכדומה). מסקנתו של בית המשפט מתמצה בקביעה כי:
"נטל ההוכחה בכל הנוגע לקיומה של פוליסה חילופית – ממשית או היפותטית (אצל מבטח אחר) – כמו גם בכל הנוגע לסטנדרט המקובל אצל מבטח סביר – מוטל על חברת הביטוח" (ס' 42 לפסק הדין).
התוצאה היא ללא ספק מעניינת, ויש לראותה באספקלריה של פסק דין אחר שניתן פחות מחודש לפניו – הרי הוא פסק דינו של כב' השופט יורם דנציגר בעניין ע.א. 453/11 מ.ש. מוצרי אלומיניום בע"מ (אשר גם בהרכב שנתן אותו ישבה כב' השופטת דפנה ברק ארז) שקבע קביעות חשובות לגבי פרשנות פוליסת ביטוח, המפחית במידה רבה את המקרים שבהם יש לפרש את הפוליסה לרעת המנסחת (חברת הביטוח, בדרך כלל) ויש בראש ובראשונה לפרש את הפוליסה, כמו כל חוזה, לפי לשונו:
"פוליסת ביטוח היא בראש ובראשונה חוזה בין המבטח למבוטח, ולכן יש לפרשה באמצעות הכללים הרגילים החלים בפרשנות חוזים (ס' 26 לפסק הדין)".
עם זאת, נקבע כי הכלל האמור (והכלל של פרשנות נגד המבטח במקרה של אי בהירות "אינם כללים החלטיים ואינם חזות הכל .... (1) במקרה המתאים מותר וראוי לתת לכתב פירוש ליברלי וסביר, אפילו אם פירוש כזה עומד לכאורה בניגוד למילים המפורשות שנכתבו בכתב הפוליסה ... כאשר קריאה כוללת של הכתוב מביאה למסקנה שהמילים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב".
לכן, סבר בית המשפט, כי כאשר ניצבות לפניו שתי משמעויות סבירות באותה מידה מבחינה לשונית, אולם אחת מהן הינה המשמעות הרגילה והמקובלת ואילו המשמעות השנייה הינה שולית ויוצאת דופן – על בית המשפט להעדיף את האפשרות הראשונה. אגב כך (ס' 29) מבטל בית המשפט במחי יד את כלל הפרשנות (שבית המשפט העליון יישם אותו בעבר במקרה יחיד)[1] -- דוקטרינת הפרשנות בהתאם לציפיות הסבירות של המבוטח.
לפיכך, קבע בית המשפט כי התרחיש שאירע – "סחף של קרקע" לא היה מכוסה במסגרת האירוע של תזוזה של קרקע, ואישר את קביעת בית המשפט המחוזי כי על התביעה להידחות.
זוג פסקי הדין האלה מצביע על מגמה ברורה של פרשנות דווקנית של לשון הפוליסה – מצד אחד, ושל יישום הוראות מצומצמות של החוק – מצד שני.
[1] 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-גן נ' סהר חברה לביטוח, פ"ד נ(3)281 (1996).
לפרטים נוספים אנא פנו לעורכי הדין במשרדנו:
עו"ד פ.ג. נשיץ
pnaschitz@nblaw.com
|
|
This case concerns an insured who purchased an insurance policy containing, inter alia, a term requiring the insured to install a safe in his apartment. While the insured had indeed purchased the safe and installed it in his apartment, on the day of the breaking and entering into his apartment he did not place the insured diamonds in the safe. The diamonds were stolen and the safe was not compromised. No doubt, an open door tempts a thief. Still, the Court ruled, in a long detailed judgment, that "the insured is entitled to compensation according to the policy.". Why is that? Simple! The Court did not accept the claim that the requirement to deposit the diamonds in the safe was a condition precedent to the right of the insured to compensation (although Court did not rule out condition precedents in policies in principle). Instead, the Court viewed the duty to install the safe (which was in fact installed) and the deposit of the diamonds in it, as a vehicle to reduce the risk as provided in Section 21 of the Insurance Contract Law:
"Where it has been stipulated that the Insured or the beneficiary will take some measure to materially reduce the risk of the Insurer and such measure was not taken within the time fixed therefor, the provisions of Sections 18 and 19 shall apply, mutatis mutandis.".
The Court refers to Section 18C to measure the compensation imposed on the insurer: "If the insurance event occurred before the cancellation of the contract according to this Section, than the Insurer only has to pay decreased insurance payments in a proportional rate that is as the proportion between the insurance fees that would have been paid according to the standard procedure after the change and the agreed insurance fees, and it is completely redeemed under these terms:
1)…
2) A reasonable Insurer would not bind in such a contract, even with higher insurance fees, had it known the situation in advance; in such case the Insured is entitled to reimbursement of policy premium paid for the period after the change.".
The Court then asked itself (paragraph 13 of the judgment, handed down by Her Hon. Judge Daphne Barak-Erez): "is not using the safe (or any other security measure installed according to the policy provisions) considered as not taking measures to reduce the risk according to Section 21 of the Insurance Contract Law, or is it a breach of condition precedent for insurance coverage that denies the insured the right for policy payments?".
Since the subject matter had not yet been determined by the Supreme Court of Israel, in accordance with the Court's inherent jurisdiction, it asked the Attorney General to opine as amicus curiae. The AG's opinion was that parties cannot provide in an insurance contract that failure of taking measures to reduce the risk means that the contract is invalid, and that these kinds of cases should be examined within the proportional payment framework under Section 21 of the Law.
As mentioned, the Court opined that this is a measure to reduce risk and that it is not a condition precedent to the insurer's liability (and in fact the policy did not specify that it was such a condition precedent). Thus the Court reached the conclusion that the burden of proof as to the amount of payment that a reasonable insurer would have paid without a condition of safe deposit, or that a reasonable insurer would not have taken the risk upon itself at all – is cast on the insurer. Since the insurer failed to meet the burden of proof the insured must be fully paid with compensation.
The Court avoided examining the possibility of returning the case to the previous court (in this case the Magistrate's Court; the subject matter was relatively small), however Court found it right to mention (see paragraph 34 of the judgment) that in spite of the Law's tendency to lean towards consumers, the relief of relative payment will not be given in each and every case. There are instances where the terms of the policy do not refer to a measure to manage risks (for example, a condition precedent requiring the presentation of a specific opinion as to the proper behavior of the insured, etc.).
The Court's conclusion sums up to the statement that: "the burden of proof with regards to the existence of an alternative policy – real or hypothetic (with another insurer) – as well as the customary standard of the reasonable insurer – lies with the insurance company (see judgment, paragraph 42).".
The result is no doubt interesting, and should be viewed in the context of another judgment given less than a month before this judgment – Judge Danziger CA 453/11 M.S. Aluminum Products Ltd. (where Her Hon. Judge Daphne Barak-Erez also sat). In this case, Judge Danziger handed down important statements regarding the interpretation of insurance policies, thereby considerably diluting the cases in which policy will be interpreted against the draftsman (usually the insurance company) and providing that it should first and utmost be interpreted, as with any other contract, on its language: "an insurance policy is first of all a contract between the insurer and the insured, and so it should be interpreted according to the regular rules applying to the interpretation of contracts". (See paragraph 26 of the judgment).
However, it was also stated that the this rule (and the rule of interpretation against the draftsman in cases of unclarity) "are not definite rules and are not everything… (1)in the appropriate case it is allowed and is proper to give liberal and reasonable interpretation even if such interpretation seemingly contradicts the specific wording of the policy… when a comprehensive reading of the document brings the conclusion that the words simply reading do not represent the intention of the writing.".
Therefore, the Court M.S. Aluminum Products Ltd opined that when two reasonable different meanings linguistically stand before it, and one is the regular common meaning while the other is marginal and unusual – the Court must prefer the first option. Incidentally (paragraph 29) the Court single handedly negated the rule of interpretation – which the Court has applied previously only in one single case[1] – the doctrine of interpretation applying the reasonable expectations of the insured.
Thus the Court ruled that the event that occurred, the drifting of soil, was not covered by the event of land movement. The Court upheld the District Court's ruling that the claim should be denied.
These couple of cases point to a clear shift towards a strict interpretation of the language of the policy on the one hand, and a limited application of the Law's provisions on the other hand.
[1] 3128/94 Cooperative Ramat Gan synagogue v. Sahar Insurance Company N(3)281 (1996).
For further details please contact these advocates:
|
|
אין באמור בניוזלטר כדי להוות עצה, הדרכה, ייעוץ או חוות-דעת בנושא, והוא מוגש כשירות ללקוח להעשרה כללית בלבד ולא לכל מטרה אחרת. בכל נושא ספציפי יש לפנות לעורכי הדין הרלבנטיים במשרד נשיץ ברנדס.
|
|
Disclaimer: This Newsletter is intended only to provide general updates to clients and for no other purpose. Nothing in this Newsletter constitutes any opinion or advice on the subject matter dealt with therein and. For any advice or opinion, clients are advised to approach the relevant lawyer at Naschitz, Brandes & Co.
|
