 |
|
|
|
משפט ימי: מתי יצווה בית המשפט לימאות להחרים אנייה זרה?
Maritime Law: When will the Maritime Court Order the Requisition of a Foreign Ship?
|
|
|
 כידוע, לא התברכנו בשפע פסיקה בנושא ימאות; לא כל שכן בפסיקה בנושאים שטרם נדונו, ושהינם בגדר חורשי תלם באדמת בור. כזה הוא פסק הדין נשוא שורות אלה.
העובדות הן פשוטות למדי: האנייה "אסטל" הרשומה בפינלנד והמניפה את דגלה, יצאה מנמל טורקו בדרכה לעזה כשהיא עמוסה מטען שהוגדר כהומניטארי, במגמה לעזור לאוכלוסיה העזתית, ולא פחות מכך – כדי לפרוץ את הסגר הימי שמדינת ישראל הטילה על האזור הימי הסמוך לעזה. סגר זה הוטל בשלבים שונים, החל מכיבוש רצועת עזה על ידי צה"ל בשנת 1967. ביום 13.8.2008 פרסמה רשות הספנות במשרד התחבורה הודעה לימאים המורה לספינות להימנע מלהיכנס לאזור הימי הסמוך לרצועת עזה, ובחודש ינואר 2009, במהלך פעילות צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", הורה שר הביטחון על הטלת סגר ימי מול חופי עזה עד למרחק 20 מילין ימיים מהחוף.
מאז אותו מועד נעשו ניסיונות רבים, רובם ראוותניים, לפרוץ את הסגר, שהגיעו לשיאם בפרשת האנייה התורכית "מאווי מרמרה" במאי 2010. על אף המגמה הפרובוקטיבית של כל ההפלגות האלה, הרשתה מדינת ישראל את פריקת המטענים שהובלו על האניות בנמל אשדוד והובלתם בדרך היבשה לעזה; גם האניות שהיו אמורות לפרוץ את המצור (אף אחת לא הצליחה) שוחררו והוחזרו לבעליהן ללא כל הליכים משפטיים. בכך שונה האנייה נשוא רשימה זו, ה- Estelle ("האנייה"), שעוכבה בנמל אשדוד באוקטובר 2012 ולאחר מכן הועברה לנמל חיפה, שם שכנה אחר כבוד משך עשרה חדשים עד שהגישה מדינת ישראל בקשה לבית המשפט לימאות להחרמת האנייה, באוגוסט 2013.
פסק הדין הנדון מדגיש במפורש כי הוא אינו דן בחוקיות הסגר הימי או בחוקיות ההחרמה, וכל מה שנדון בפסק הדין, באריכות רבה, היא השאלה אם ההליכים שננקטו על ידי המדינה היו תקינים; וליתר דיוק – אם איחור של עשרה חדשים בפניית המדינה לבית המשפט עלול להכשיל את בקשת ההחרמה. תשובת בית המשפט היתה קטגורית – "שהעיכוב די בו כדי לבטל את זכות ההחרמה וממילא – מחייב הוא להחזיר ולהפליג אל עבר בעליה.".
עד כאן – פשיטא. אולם יש בפסק הדין סקירה מפורטת ומאלפת על סמכות בית המשפט לימאות וההיסטוריה שלו, החוקים שמכוחם הוא הוקם ומכוחם הוא פועל, וכל זאת בהדגשה מיוחדת לסמכות ההחרמה של בית המשפט מכוח חוק המלקוח הימי הבריטי משנת 1864 (NAVAL PRIZE COURT) שכוחותיו וסמכויותיו התגלגלו בדרך לא דרך לבית המשפט הישראלי לימאות.
בית המשפט בחן את החוקים הארכאיים שנחקקו בבריטניה בשנת 1840 ו- 1861, שהם החוקים המהווים את המסד והטפחות של בית המשפט לימאות ושאינם מתאימים עוד להתפתחויות הטכנולוגיות שחלו בעולם מאז חקיקת אותם חוקים לפני קרוב למאתיים שנה. תוך כדי כך מותח השופט רון סוקול, שכתב את פסק הדין ושרכש ידע ומיומנות רבה בתחום המשפט הימי, ביקורת חריפה על מצב בלתי נסבל זה, שעל פיו חייב בית המשפט בישראל לדון על פי חוקים שאינם מתאימים עוד למטרתם ואומר: "חשוב גם לזכור כי החקיקה בענייני מלקוח ובמרבית העניינים הנוספים הנדונים בבית המשפט לימאות הינה חקיקה עתיקת יומין שאינה מופיעה מפורשות בשום קובץ חקיקה רשמי. חוק בית המשפט לימאות מסתפק בהוראת הפנייה לדין המנדטורי. הדין המנדטורי אינו ברור, הוא מבוסס על תפיסות משפטיות שונות מאלו של הדין הישראלי ואף שונות מהדין האנגלי הנוכחי. אין אפילו נוסח עברי מחייב לחקיקה בדיני ימאות. החקיקה אינה נגישה למי שאינו בקיא בתחום. חובת פרסום חקיקה אינה צריכה עיגון והותרת פרק כה חשוב בכל הנוגע לדיני הימאות ולדיני המלקוח המוסתר למעשה מעיני הציבור מנוגדת לעקרות החוקיות. גם מטעם זה יש לצפות כי המחוקק יאמר דברו בהקדם, וידאג כי גם המשפט הימי הישראלי יזכה לחקיקה עדכנית וראויה."
דברים בוטים אך ברורים אלה נאמרים לאחר שבית המשפט קבע, בסעיף 78 לפסק הדין: "(ד) בית המשפט לימאות ידון בבקשה על פי דיני המלקוח כפי שפורטו לעיל, דהיינו לפי חוק המלקוח מ- 1864 על תיקוניו השונים ועל פי תקנות 1939. עם זאת, בית המשפט מוסמך לפרש את החקיקה ואת התקנות באופן שיתאימו לשינויי העיתים ולתפיסות המשפטיות העדכניות ומתוך התאמה לכללי המשפט הבינלאומי המנהגי.".
יש בדברים אחרונים אלה יותר מרמז דק שבית המשפט יכול (ואולי מתכוון) ליישם בדרך של חקיקה שיפוטית, הוראות בחוקים שאינם מתאימים עוד לרוח הזמן. כך נהג בית המשפט העליון בהודו, כשביטל את התנאי בחוקי האדמירליות (הזהים לחוקים הנוהגים אצלנו ושהיו באותו זמן בתוקף בהודו) וקבע שיש מקום להפעיל סמכויות מעצר גם לאניות היוצאות מנמלי הודו ולא רק לאניות הנכנסות לנמלי הודו; והוא הדין לגבי מעצר אניות אחיות שאין לגביהן הוראות בחוק.
לגוף העניין קבע בית המשפט כי החוק מחייב פנייה לבית המשפט לימאות בסמוך למועד מעצר האנייה, וכי האיחור של עשרה חדשים מסכל את בקשת ההחרמה.
לא ברור מתוך פסק הדין כיצד התנהלו בעלי האנייה במשך "עשרת חודשי תשובה" ומדוע לא פנו הם לבית המשפט בבקשה לשחרור האנייה. האם לא היה כאן מעין גילוי דעת, בפירוש או מכללא, שהם התייאשו מהאפשרות לקבלת האנייה? בפסק הדין יש רק ניחוש: האם אפשר שבעלי האנייה קיוו (בסתר ליבם?) שהאנייה תוחזר להם בדומה לכל שאר האניות ששוחררו ללא כל הליך שיפוטי? לשאלה זו אין פתרונים בפסק הדין.
הפניות: תח (ח"י) 26861-08-13 – מדינת ישראל נ. האנייה Estelle
לפרטים נוספים יש לפנות לעורכי הדין הבאים:
|
|
It is a matter of common knowledge that Israel has not been blessed with a plethora of jurisprudence in the domain of maritime law; let alone in judicial decisions relating to ground-breaking subjects which have not been decided previously.
The facts of the case under review are fairly simple: The vessel "Estelle" which is registered in the Finnish Registry and flying the Finnish flag, sailed from the port of Turkku on her way to Gaza, laden with a cargo which was defined as "humanitarian" with a view of assisting the Gazan population, and not less – to break the blockade which has been imposed on the territorial waters off Gaza. This blockade has been imposed in various stages, starting with the occupation of the Gaza strip in 1967. On 13.8.08 the Israeli Maritime Authority in the Ministry of Transport published a Notice to Mariners which instructed vessels not to enter the space off Gaza., and in January 2009, during the operations of the Israel army in the Cast Lead campaign, the Minister of Defense ordered the imposition of a naval blockade off Gaza up to 20 nautical miles from the shore.
Since that date many attempts were made – most of them of a propaganda character – to break the blockade; these reached their climax with the saga of the Turkish vessel "Mavi Marmara" in May 2010. In spite of the provocative nature of all these sailings, Israel permitted the discharge of the cargoes of the vessels at Ashdod port and their transport by land to Gaza; and the ships which were destined to break the blockade (none of them successfully) were released and returned to their owners without any judicial procedures. The story of the Estelle ("the Vessel") which was boarded and detained in October 2012 is different: The Vessel was brought to the port of Ashdod and subsequently to Haifa, where it was moored until August 2013 when the State of Israel submitted a claim to the Maritime Court to requisition of the vessel as a maritime prize.
The judgment expressly states that it is not concerned with the legitimacy of the blockade or the requisitioning or sequestration as such, and the only subject which is dealt with in the judgment, at length, is the question whether the proceedings which were instituted by the State were proper; and with greater precision – whether the delay of ten months in its application to the court is fatal to the claim. The response of the court was categorical "no" – "the delay was long enough to defeat the right of requisitioning. Consequently the State has to return the Vessel to her owners."
So far so good. However, the judgment contains a detailed and exhaustive review of the powers of the Maritime Court and its history, the laws under which it was established – with special emphasis on the powers it has inherited from the British law with the Naval Prize Court in 1864. The Court also examined the archaic laws which were promulgated in Britain in 1840 and 1861 which are still the basis and foundation of the Israeli Maritime Court and which are no longer suitable in view of the technological advancement in the world during the nearly 200 years since their coming into force. While saying so – Judge Ron Sokol, who wrote the decision and who has gained great expertise in maritime law – voiced criticism at the situation under which the Israeli court is obliged to decide on the basis of foreign laws which are no longer suitable for their purpose: "It should be remembered that the legislation in the matters of Prize and most of the subject which are being dealt with in the Maritime Court (originally termed "Admiralty Court") is antique and does not appear in any accessible official publication.
The Israeli Maritime Law only refers to the legislation of the British Mandate, which is not abundantly clear, being based on outdated legal concepts even different from the prevailing English laws. There is no available official Hebrew translation. The laws are not accessible to those not proficient in the matter. There is no need to repeat the importance of proper publication of laws, and leaving such an important subject as maritime law and prize law virtually concealed is opposed to the principle of legality. Also for this reason it may be expected that the legislator will devote his attention to this subject in the near future and see to it that the Israeli maritime law be given its proper place and importance.".
These poignant words have been included in the judgment after the court held, in section 78 of the decision – "The Maritime Court will deal with the subject in accordance with the principles enumerated above, namely in accordance with the Prize Law of 1864. With this in mind, the court is empowered to interpret the laws and regulations in a manner which will reflect the spirit of the times and the necessary changes which will reflect the modern judicial connection with the adaptations to the rules of public international law."
These last sayings bear more than a concealed hint that the court can (and perhaps will) apply by way of judicial legislation provisions of the law which are no longer in line with spirit of the times. The Supreme Court of India acted in the same manner when it repealed the provisions of the Admiralty Laws (which were similar to those still in force in Israel) and decided that it was empowered to order the arrest of ships not only carrying inbound cargo but also cargo being shipped out of the country, as well as the arrest of sister ships which are not covered by the provisions of the law.
In the matter under reference, the court requires an immediate application to the court very close to the date of the seizure, and that the delay of ten months such as was the position in this case – vitiates the power of sequestration as requested.
It is unclear from the judgment how the parties concerned behaved during the ten months of delay, and especially why the owner did not apply to the court to demand the release of the vessel. Has this not been at least an implied declaration that they gave up their hope of the vessel being released? The judgment contains only a guess to the contrary – that the owners possibly hoped that the vessel would be returned just as many previously arrested and detained vessels had been returned without any legal proceedings? This question has no answer in the judgment.
References: Maritime Case (Haifa) 26881-08-13, State of Israel v m/v Estelle
For further details please contact the following lawyers:
|
|
אין באמור בניוזלטר כדי להוות עצה, הדרכה, ייעוץ או חוות-דעת בנושא, והוא מוגש כשירות ללקוח להעשרה כללית בלבד ולא לכל מטרה אחרת. בכל נושא ספציפי יש לפנות לעורכי הדין הרלבנטיים במשרד נשיץ ברנדס אמיר.
|
|
Disclaimer: This Newsletter is intended only to provide general updates to clients and for no other purpose. Nothing in this Newsletter constitutes any opinion or advice on the subject matter dealt with therein and. For any advice or opinion, clients are advised to approach the relevant lawyer at Naschitz, Brandes Amir & Co.
|
יום רביעי, 15 באוקטובר, 2014
חיבר ותרגם: עו"ד פטר גד נשיץ
עורכת הידיעון: עו"ד ד"ר שרון ידין
נשיץ ברנדס אמיר © 2014 |
|
Wednesday, October 15, 2014
Written (Hebrew & English versions) by: Adv. P.G. Naschitz
|
|
|
