 לפני כשבועיים דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב על הסף, מחמת התיישנות, תביעה שהגישה תובעת שטענה כי חלתה ב- 3 מחלות סרטן שונות עקב חשיפתה לאסבסט.
בעוד שככלל, התיישנות בתביעת נזקי גוף הינה שבע שנים, קיימת אפשרות לטעון ל"התיישנות שלא מדעת" וכך להאריך את מנין תקופת ההתיישנות. ואכן, התובעת טענה כי לא ידעה על אפשרות לקשר סיבתי כלשהו בין חשיפתה הנטענת לאסבסט ובין המחלות בהן חלתה ומכאן הסיבה בהגשת התביעה שנים רבות לאחר גילוי מחלותיה.
היא עיגנה טענה זו בסעיף 8 לחוק ההתיישנות המכונה "התיישנות שלא מדעת". סעיף זה קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". החלת סעיף זה על תביעתה של התובעת מאפשר למעשה לדחות את מועד תחילת ההתיישנות, על אף שחלתה במחלות הנטענות לפני שנים רבות.
בית המשפט קיבל את טענת ההתיישנות של הנתבעת. ראשית – מהטעם שהתובעת לא טענה בכתב תשובה את טענת ההתיישנות שלא מדעת ודי בכך כדי להשתיק אותה מלטעון זאת כעת, במיוחד לאחר שהתובעת והעדים מטעמה העידו כבר בבית משפט. בית המשפט קובע כי על תובע המעוניין להוכיח את אחת העילות המצדיקות הארכת תקופת ההתיישנות, לטעון את הטענות העובדתיות המבססות את העילה במסגרת כתב טענותיו, אם במסגרת כתב התביעה, או במסגרת כתב תשובה, ואם אינו עושה כן, הינו מנוע מהעלאת טענה, שעניינה הארכת תקופת ההתיישנות, לרבות בהתייחס לטענה שעניינה – התיישנות שלא מדעת.
גם לגופו של ענין, קבע ביהמ"ש כי התובעת הייתה מודעת במשך שנים רבות לסיכון הבריאותי הנשקף מחשיפה לאסבסט, אולם לא עשתה את המצופה ממנה כתובעת פוטנציאלית, ולא ניסתה לאמת או לשלול קיומו של קשר סיבתי בין חשיפתה לאסבסט לבין מחלותיה. בכך, בית המשפט למעשה הטיל נטל אקטיבי על תובע אפשרי בבדיקת היתכנות תביעתו, על ידי בחינת קשר סיבתי אפשרי, מקום בו היה עליו "לחשוד" כי קיימת אפשרות לעוולה נזיקית. פסיקה זו מתיישבת עם מספר פסקי דין של בית המשפט העליון שניתנו לאחורה בעניין תחולתו של סעיף ה-"התיישנות שלא מדעת", חשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכח (מבחינה אובייקטיבית) ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות.
הפניות: תא 2092/09 רחל שחר נגד איתנית מוצרי בניה בע"מ ומגדל חברה לביטוח, בית המשפט המחוזי תל אביב, כבוד השופטת דליה גנות (28.8.2013). ייצג את הנתבעות עו"ד גיל עטר.
לפרטים נוספים אנא פנו לעורכי הדין במשרדנו:
עו"ד גיל עטר
gatar@nblaw.com
עו"ד שי כהן
scohen@nblaw.com
|
|
Two weeks ago Tel-Aviv District Court rejected, in a summary judgment, a suit filed by a plaintiff claiming she became ill with three illnesses of cancer due to her exposure to asbestos. The suit was rejected on the grounds of expiration of the limitation period.
While as a rule, the limitation on claims for personal injuries is seven years, it is possible to contend for 'unknown limitations', thereby prolonging the period of limitation. In this case, the plaintiff claimed she did not know of the possibility of a causal connection between her alleged exposure to asbestos and her illnesses, which explains why she filed her suit many years after her diagnosis.
This claim was anchored in Section 8 of the Prescription Law, referred to as 'unknown limitations'. The Section provides: "Where the facts constituting the cause of action were unknown to the plaintiff for reasons beyond his control and which he could not have eliminated even by exercising reasonable care, the period of prescription shall begin on the day on which such facts became known to him". The application of Section 8 to the plaintiff's claim allows for de-facto extension of the period of limitation, even though she became ill many years ago.
The Court accepted the defendant's claim that the plaintiff's case was out of time. First for the reason that the plaintiff - in her response - did not raise a claim based on 'unknown limitation'. This alone is sufficient to apply estoppel, especially since the plaintiff and other witnesses have already testified in Court. The Court found that a plaintiff, who wishes to prove a claim for extending the period of limitation, should allege the factual basis on which such a claim is grounded in his or her pleadings. If the plaintiff fails to do so, he or she will be estopped and will not be able to claim for extension of the period of limitation, including any extension based on 'unknown limitation'.
Moreover, as the merits, the Court ruled that the plaintiff was aware for many years of the health risks stemming from exposure to asbestos, but failed to do what is expected from a potential plaintiff and did not try to verify or rule-out a causal connection between her exposure to asbestos and her illnesses. Thus, the Court de-facto imposed an active burden on potential plaintiffs when considering whether to file suits, to examine the possible causal connection in cases where they 'suspect' possibility that a tort has occurred. This ruling is in line with several Supreme Court rulings handed down with regard to claims as to 'unknown limitation', in which it was determined by the Court that where a plaintiff suspects, including where the suspicion should have been present (objectively speaking), this will be regarded as the beginning of 'thread' that commences the race for period of limitation.
References: CA 2092/09 Rachel Shahar v. Eitanit Construction Ltd. and Migdal Insurance Company, Tel-Aviv District Court, J. Daliah Ganot (28.8.2013). Representing the defendants Attorney Gil Atar.
For further details please contact these advocates:
|
|
אין באמור בניוזלטר כדי להוות עצה, הדרכה, ייעוץ או חוות-דעת בנושא, והוא מוגש כשירות ללקוח להעשרה כללית בלבד ולא לכל מטרה אחרת. בכל נושא ספציפי יש לפנות לעורכי הדין הרלבנטיים במשרד נשיץ ברנדס.
|
|
Disclaimer: This Newsletter is intended only to provide general updates to clients and for no other purpose. Nothing in this Newsletter constitutes any opinion or advice on the subject matter dealt with therein and. For any advice or opinion, clients are advised to approach the relevant lawyer at Naschitz, Brandes & Co.
|
