הנה בענין זה האריכו גדולי האחרונים בספריהם עד שכמעט לא הניחו זוית ופינה בהלכה שלא נגעו בה, וביניהם בספר דרישת ציון לרצ"ה קלישר זצ"ל ובספר שאילת יעב"ץ (ח"א סי' פט), ובשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רלג ורלו), ובספר שאילת דוד בקונטרס דרישת ציון וירושלים ועוד.
ונתווכחו בזה אודות כמה עיכובים וספיקות שיש לחוש להם, כגון: האם יש לחוש לשיטת הראב"ד בהשגות (פ"ו מבית הבחירה הי"ד) והמאירי, שסוברים כדברי האומרים שקדושת המקדש בטלה בזה"ז, וממילא חסרה לנו כיום קדושת המקדש להקריב בו עולה וזבח.
וכן האם יש לסמוך על כהני חזקה שבזמנינו שאין להם כתב יחוס, ואם אפשר לכוין בזה"ז את מקום המזבח, וכן דנו בענין התכלת והארגמן ותולעת השני הנצרכים למעשה האבנט, וכן בענין שקלי הצבור לצורך תמידין ומוספין, ועוד שכיון שטומאה רק דחויה היא בציבור א"כ אפשר שצריכים דוקא לכה"ג וריצוי ציץ שאינם כלל בזה"ז (עי' רמב"ם פ"ד מביאת המקדש ה"ז, ודלא כשיטת רש"י יומא ז ע"א ותוס' פסחים עז ע"א ד"ה דלא).
ועוד דנו בענין החביתין שאינם קרבן צבור ואינם דוחים את הטומאה אם הם לעיכובא בחינוך הכוהנים. וכן בדברי המדרש בתורת כוהנים ר"פ בחקתי עה"פ "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם", דמשמע מיניה שאין מקריבין בזה"ז ועוד ועוד, וספרים שלמים חוברו על כך, ומפאת אריכות הדברים ורוב הטרדות נתייחס רק למקצת מהעניינים בקצירת האומר. |