אחת מאבני הבניין שהניחו אבותינו ביסוד האומה היא התפילה. "תפילות אבות תקנום", כדברי הגמרא (ברכות כו ע"ב) אברהם תקן תפילת שחרית – שנא' "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם". ואין עמידה אלא תפילה שנאמר "ויעמד פנחס ויפלל". יצחק תקן תפילת מנחה... יעקב תיקן תפילת ערבית.
מצינו אצל האבות תפילות רבות; אברהם מתפלל על סדום ועל אבימלך, יצחק ויעקב מתפללים לפרי בטן. אך כאשר חז"ל באו ללמוד תפילות מהאבות, הם לא למדו מהתפילות הללו שבאו בעקבות צורך מסוים, אלא מלשונות התפילות הקבועות, למדנו מהאבות שהתפילה, פניית האדם אל בוראו נדרשת לא רק בעת צרה וצוקה אלא היא חלק מסדר עבודת ה' הקבועה של האדם.
הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה ברכות ד, ב) מברר מהו התפקיד המיוחד של כל תפילה, התורה כינתה את תפילות האבות, 'עמידה', 'שיחה' ו'פגיעה'. לשונות אלו מבררים את עניינם של כל תפילה ותפילה.
הפעולה הראשונה שהתפילה פועלת ביום היא השרשת היראה והמוסר בנפש האדם, כיון שהלימוד השכלי של תורה ומוסר צריך להיקבע בעומק נפשו של האדם, מפני שאם לא יופנמו בקרבו - הם עלולים להישכח, מעוצמות הפיתוי והרווח החומרי המסעירים את נפשו. וכל שאיפותיו ורצונותיו הטהורים מתגמדים עד שאין בכוחם למנוע אותו מלחטוא.
לשם כך באה התפילה, כדי להתמודד עם הקושי הזה, ואחד מתפקידי התפילה להחדיר באדם את המושגים האמתיים שהשיג בשכלו, ולהפוך אותם להיות חלק מעצמיותו, לזרום בדם חייו, עד שכל הרוחות הרעות בעולם לא יכלו להזיזם ולעקור אותם מקרבו.
| 
.jpg?dummy=6174)
