קיבלנו פניה למשפחה בקיבוץ באזור השרון (אני – ורדה, מכירה את ״הערך המוסף״ של קיבוץ בהפרטה וזכויות החבר מעצם היותי סוכנת ביטוח מנוסה).
התקשרנו לקבוע מועד לפגישה. בצד השני שמענו אשה מרירה שלא ממש סופרת אף אחד.
שאלתי בשיחה אם כך מדוע פנית ?
שמענו בקולה את המצוקה והתסכול. ממש הרגשנו שחשוב להגיע ולעזור.
הגיע היום המיוחל, אנו כ 10 דקות מהיעד... אך הפקקים בגדו בנו. התקשרנו להתנצל שאנו מתעכבות ועונה בעלה החולה לשיחה.
הוא אומר "אוי טוב שהתקשרתן, אשתי שכחה להגיד לי שאתן באות וזה לא נח לנו" ועוד סיפורים ותרוצים. ואנו מתקרבות ליעד בזמן השיחה ואומרות לו "אתה מבין שאנו קרובות אתה רוצה שנסתובב ונחזור?"
הוא מתלחש עם האשה ואומר: "טוב נו... תגענה".
נכנסנו לבית קיבוצי. האוירה לא הכי נעימה, מחושמלת וחסרת הערכה. קלטנו אילנה ואני
שהבעיה היא האשה ולא החולה ולא טעינו. התחלנו את שיחת שבירת הקרח ואז החולה החל לדבר ולהפתח ולספר על כל התיק הרפואי שלו.
ואשתו... היא משתיקה ומשפילה אותו בכל אות מילה ומשפט שהוא מוציא.
ואנחנו יושבות מהצד ורואות שאין לחולה כח להתמודד עם האשה יותר מאשר עם המחלה.
מכיוון ששתינו בנות לאמהות שחלו בסרטן קל להתחבר ולהבין את המצוקה .
הוצאנו את תיק העבודה של יד תמר והתחלנו לעבור סעיף סעיף. כשהגענו לסעיפים הכי פשוטים
שבקיבוץ היו צריכים לסייע, הבנו שהתשובות וההתנגדויות  נלקחו מראש ללא בדיקה. והם בטח החליטו מראש שלא יקבלו את זכויותיהם כי זה קיבוץ. רק הם שכחו שהקיבוץ בהפרטה ולכן הזכויות קיימות .
סיכמנו שעליהם לטפל בקוד של הקופה לקבוע עם המועצה בנושא הארנונה ולטפל בפטור המס מול הנהלת חשבונות של הקיבוץ.
וראה איזה פלא האשה החליפה מסיכה ופתאום כנראה הרגישה שאינה טובעת במים הסוערים והעמוקים היא נפתחה ודיברה ונתנה לבעלה את זכות הדיבור בכבוד שקודם החסירה ממנו והחלה לשבח אותנו וביקשה רשות מאיתנו שנצטרף לחברה שלה מהקיבוץ שחלתה בלוקמיה ושנעזור גם לה וכך היה. הלכנו לפגישה נוספת אבל האשה מסודרת עם זכויותיה להפליא. 
נפרדנו בנשיקות ובחיבוקים ובסל של מחמאות. בדרך שוחחנו אילנה ואני על המצוקה של האשה שגרמה לבעל לדיכאון. עמוק ההחלטה לא לספר ולשתף את הילדים לא היתה נכונה במקרה שלהם.
לסיכום : בתום שבוע התקשרנו לבדוק מה נעשה מהמטלות שהשארנו לטיפול ואז נענו בשיחה חמה ומרגשת שכל הזכויות ניתנו ושאנו מלאכיות 😇