פרשיותינו עוסקות בעשיית המשכן ויש בהם ענין הבולט לעין כל, שעל כל מעשה ומעשה ועל כל פרט ופרט חוזרת התורה ומאשרת שעשו אותו "כאשר צוה ה' את משה". והלא דבר הוא!
לא פעם חוזר המדרש ומודיע שעשיית המשכן היא כפרה על חטא העגל. "שחורה אני- במעשה העגל, ונאוה אני- במעשה המשכן" (שמו"ר מט', ב').
לכך נאמר- "משכן העדות", ש"עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל" (שמו"ר נא).
"אמר הקב"ה לישראל, בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלהיך, עכשיו שעשיתם המשכן באלה, אני מתרצה לכם, הוי 'אלה פקודי המשכן' (שמות לז', כא')" (שמו"ר נא', ח').
ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, מפרש שחטא העגל לא היה ע"ז ממש, אלא נחשב לחטא ביחס למעלתן של ישראל, ואדרבא, כלפי אומות אחרות היה הדבר נחשב למצוה, כיון שהם חפצו בקרבת אלוקים, אלא שעשו זאת עפ"י מחקר שכלי ולא עפ"י צווי אלוקי. והרי סופו של דבר הוריד להם משה כרובים מזהב, ואין העגל מוזר יותר מאשר כרובים, אלא שעל כרובים נצטוו, ולא על העגל. והקב"ה בחר בישראל להודיע רצונו שהוא למעלה מחכמה ושכל אנושי. וההתחכמות להוסיף קרבת אלקים ע"י תחבולות אנושיות פסולה היא בישראל, וסופה שהיו שנכשלו גם בחטא ע"ז.
וזוהי הקדמת נעשה לנשמע, שיש אמנם ענין להבין ולהעמיק במצות התורה, אך רק לאחר הקיום, והעשיה קודמת לשמיעה ואיננה מותנית בהבנה.
| 
.jpg?dummy=6174)
