הפוגרום ב-7 באוקטובר מהווה אינדיקציה לא רק לכשל מודיעיני, אלא גם לכשל עמוק בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. על רקע החרבת יישובים בעוטף עזה ופינויים של יישובים בדרום ובצפון, אחת הסוגיות הבוערות המצריכות בחינה מחדש היא ההיערכות להגנת יישובי קו העימות. כלקח מיידי, השבוע הוחלט שכיתות הכוננות ביישובים הסמוכים לגבול יחוזקו כדי שיהוו מענה ראשוני לאירועי טרור. אולם, הכישלון הישראלי יצר תחושות של שבר ונטישה גדולים מדי מכדי שצעד קוסמטי כזה ישנה. בקרב תושבי קו העימות, התחושה היא ש'החוזה מצד המדינה' הופר.
בשנותיה הראשונות של המדינה ההישענות על יישובי הספר הייתה חלק אינטגרלי מתפיסת הביטחון הישראלית, כרכיב רביעי בתפיסה של הגנה מרחבית שנשענה בעיקר על הצבא הסדיר, צבא הקבע והמילואים. התפקיד של יישובי קו העימות היה לשמש כחומת המגן הראשונה בפני פלישה, לממש את ריבונות המדינה ולקבוע את גבולותיה, ולהוות מעין חיישנים לשינויים המתרחשים בשטח שיש להם משמעות ביטחונית. המודל הזה גם הגביר את תחושת הייעוד של הגנה ממשית על הבית, ותרם לחוסן הקהילתי והלאומי.
אולם התפיסה הזו נשחקה עם השנים. בעוד שיישובי קו העימות נתפסו בעבר כנכס ביטחוני, אט אט הם הפכו לנטל, כשכיום יישובים אלה מפונים לעיתים אפילו עוד לפני פתיחת מערכה כוללת, כמו שקורה בצפון. לגרשון הכהן אבחנה מעניינת שסיבה מרכזית לשחיקה הזו היא התחזקות העיקרון הדמוקרטי הליברלי במוסדות המדינה שמקדש את ההפרדה בין תפקידים אזרחיים לצבאיים, על חשבון תפיסות סוציאליסטיות קולקטיביות, אשר מתמקדות גם במה שביכולתו של הפרט לתרום לכלל.
|
|
|
.png?cache=1702931222297)
