כולם מתאחדים סביב בניית מגדל בבל,
פן נפוץ על פני כל הארץ. לכן הקב"ה בסופו של דבר מפיץ אותם.
הרצון ליצור מכנה משותף הוא יפה אבל מאוד מסובך. אותם אנשים היו בהתחלה ב'הר קדם' ואז חיפשו מקום שיכיל את כולם ולכן עברו לבקעה. וכאשר המכנה המשותף הכי רחב הוא החומר.
זה עלול להיות בעייתי כי החומר הוא הדבר הכי נמוך. כולם נכנסים שם.
דבר כל כך נמוך, לא יכול להחזיק מעמד.
הקב"ה מפזר אותם לא בתור עונש אלא כי זו התוצאה הישירה של מה שהם עשו.
הקב"ה נתן לנו כח לדבר ('רוח ממללא') לא כדי להתעסק בחומר ולרדת כל כך אלא כדי שנתעלה. ולכן הקב"ה נטל מהם את כח הדיבור.
הרמ"א בספרו תורת העולה כותב שפרשיית מגדל בבל מזכירה את פרשיית דוד ואבשלום.
אבשלום גנב את לב העם ע"י זה שהוא נתן לכולם תחושה שהוא יפתור לכולם את כל הבעיות שיש להם. הוא יצר מכנה משותף שהוא יתן לכל אחד מה שהוא רוצה. הוא יתן מקום לכולם.
הגמרא מספרת על אבא שאול שהלך בבית קברות ונפל לתוך בור והוא רואה שהוא בתוך עין. זו הייתה עינו של אבשלום.
עיניים גדולות זה בור. נופלים בזה. התנ"ך מתאר את חיילי אבשלום שנפוצו על פני כל הארץ. הוא בעצם רוכב על פרד. פירודיות. הוא נפרד מהפרד ונשאר תלוי בין שמים לארץ. ראשו בשמים, כמו המגדל.
בהלכה אנחנו לומדים שאסור לומר שלום לחברו לפני התפילה.
מה המכנה המשותף שלנו עם אנשים אחרים? האם הוא כל כך נמוך או שאנחנו יוצרים אותו ע"י התפילה לבורא עולם.
'נעשה לנו שם' - מה השם שלנו? מה מאחד אותנו? איך מאחים קרעים? אברהם יקרא בשם ה'. בית המקדש יושב על ההר. גבוה על הכל. אנחנו לא הולכים לבקעה. לא יורדים למטה.
המלבי"ם מסביר שאנשים ינהרו אל הר בית ה'. הם יילכו נגד הטבע.
נהר שעולה מעלה ולא יורד מטה.
