בפסק דין חדש של בית המשפט העליון ברע"א 1901/20 טרוים מילר בע"מ נ' Facebook 26.7.2022) Ireland Limited) נקבע כי הוראה בחוזה אחיד בין תאגיד גלובלי לבין צרכן או עסק קטן בישראל, המחילה דין זר על סכסוך ביניהם, היא הוראה מקפחת ודינה בטלות.
פסק הדין עסק בתביעה שהוגשה נגד פייסבוק על ידי עסק ישראלי שרכש ממנה שירותי פרסום. פייסבוק ביקשה לסלק על הסף את התביעה נגדה, אשר התבססה על הדין הישראלי, בטענה כי החוזה בין הצדדים מחיל על הסכסוך את דין מדינת קליפורניה.
במסגרת ההליך התעוררה השאלה האם חלה בנסיבות העניין הלכה קודמת של בית המשפט העליון בתיק אחר, רע"א 5860/16 Facebook Inc נ' בן חמו (31.5.2018), שם נדונה תובענה ייצוגית שהוגשה על סכום של 400 מיליון דולר בשם משתמשי פייסבוק בטענות שעניינן פגיעה בפרטיות. בהלכת בן חמו קבע בית המשפט העליון שהוראה בהסכם תנאי השירות של פייסבוק, המחילה את דין מדינת קליפורניה על סכסוך בינה לבין משתמשיה, איננה מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד. זאת, בין היתר, משום שהליך של תובענה ייצוגית מהווה כלי דיוני רב עוצמה אשר יש בו כדי לצמצם את פערי הכוחות בין צרכנים ועוסקים וכן משום שהדבר נועד להגן על אינטרס עסקי לגיטימי של פייסבוק לכלכל צעדיה לפי מערכת דינים אחת.
בפסק הדין החדש בעניין טרוים מילר, הדגיש בית המשפט העליון כי השאלה האם הוראה מסוימת בחוזה היא מקפחת, תלויה בנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. בדעת רוב (כב' השופטת י' וילנר וכב' השופט ע' גרוסקופף) נפסק כי הקביעות בהלכת בן חמו אינן מתקיימות במקרה דנן. ראשית, מדובר בתביעה פרטנית ולא בהליך של תובענה ייצוגית. שנית, פייסבוק ממילא מחילה כיום בתנאי השימוש שלה הוראה לפיה היחסים בינה לבין משתמשים שהם צרכנים (להבדיל ממשתמשים עסקיים) יוסדרו לפי דין מדינת מושבו של הצרכן, ולא בהכרח לפי דין מדינת קליפורניה, ולכן נראה שאין לה אינטרס עסקי לגיטימי לכלכל את צעדיה לפי מערכת דינים אחת.
בנוסף, נקבע כי לצרכן הישראלי יש אינטרס שהיחסים בינו לבין תאגיד גלובלי עמו הוא מתקשר בחוזה למתן שירות בישראל יוסדרו לפי הדין הישראלי. כך גם על פי תכליות דיני הגנת הצרכן בישראל, אשר מורכבים ברובם מהוראות חוק כופות אשר גוברות על כל קביעה נוגדת בחוזה בין הצדדים, ונועדו לגשר על הנחיתות המובנת בה מצוי הצרכן ולמנוע ניצול לרעה של פערי הכוח. בית המשפט קבע כי על רקע תכליות אלו, אין מקום לבצע הבחנה בין צרכן לבין עסק קטן, שאיננו גורם עסקי מתוחכם וסובל אף הוא מפערי נחיתות. לכן, נקבע כי אין לתת לגיטימציה לניסיון גורף של תאגיד גלובלי הבוחר לקיים פעילות עסקית בישראל להתנער מתחולת הדין הישראלי כלפי צרכנים פרטיים או עסקים קטנים, באמצעות הוראה בחוזה אחיד המבקשת להחיל דין זר. הוראה כזו מנוגדת לאינטרס הצרכנים והעסקים הקטנים כי תינתן להם ההגנה שבחקיקה הצרכנית בישראל ומעמיקה את פערי הכוחות בינם לבין התאגיד הגלובלי. על כן, הוראה זו היא מקפחת ודינה בטלות.
במישור האופרטיבי הורה בית המשפט העליון כי התיק יוחזר לערכאה הדיונית לשם הכרעה בשאלה האם בנסיבות העניין התובע מהווה "עסק קטן", בהתאם לתבחינים שונים שהותוו בפסק הדין כגון: חוסנו הכלכלי של העסק; כמות העובדים שהוא מעסיק; האם יש לו ליווי משפטי; מידת התלות שלו בשירות; סכום התביעה; ומידת ההרתעה הטמונה מבחינת העסק בהתדיינות לפי הדין הזר.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לעוה"ד רן שפרינצק ותומר ויסמן, מנהלי מחלקת הליטיגציה במשרדנו ולעוה"ד הדס בקל, שותפה במחלקת הליטיגציה המתמחה בתובענות ייצוגיות.
_1.png?cache=1659442916386)
