בפסק דין שניתן לאחרונה, בית המשפט העליון קבע כי המצאה של כתב תביעה לחברה זרה שאין לה פעילות בישראל באמצעות חברה אם ישראלית שלה, אינה מהווה המצאה כדין (רע"א 3774/22 תרו תעשיה רוקחית בע"מ נ' הייט).
תקנה 163(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי אם הנתבע מתגורר מחוץ לישראל, ניתן להמציא את כתב הטענות לנציג מטעמו היושב בישראל בהתקיים תנאים מסויימים. ביצוע המצאה באופן זה פוטר את התובע מהצורך לעמוד בדרישות התקנות להמצאה מחוץ לתחום השיפוט.
בית המשפט העליון קבע בפסק הדין כי לצורך ביצוע המצאה באמצעות נציג יש להראות כי: (1) נמען ההמצאה בישראל משמש כמייצג של הנתבע הזר; (2) הייצוג נעשה באופן קבוע; (3) הייצוג הוא בקשר לעניינו של הנתבע הזר בישראל; (4) התביעה נוגעת לאותו עניין. בית המשפט העליון ציין את שתי התכליות המרכזיות של כללי ההמצאה: האחת, יידוע הנתבע על ההליך; השנייה, רכישת סמכות שיפוט על הנתבע. נקבע כי לנוכח תכלית רכישת הסמכות, בפרט כשמדובר בהקניית סמכות שיפוט בינלאומית לבית משפט ישראלי על נתבע זר, יש לבחון האם עוצמת הזיקה עם הנציג מאפשרת לייחס לנתבע הזר נוכחות בישראל.
בהתחשב בכללים האמורים, נקבע באותו מקרה כי אין לראות בחברה אם ישראלית כמי שמייצגת את החברה הבת הזרה שלה באופן קבוע בקשר לענייניה בישראל. זאת משום שלחברה הבת הזרה לא הייתה כל פעילות בישראל. העובדה שבאותו מקרה לחברה הבת ולחברה האם היו עניינים משותפים מחוץ לישראל, אינה מובילה למסקנה כי החברה האם בישראל משמשת כנציגה של חברת הבת הזרה בקשר לענייניה בישראל.
פסק הדין משקף את היעדר הנכונות של בית המשפט העליון להרחיב את ההגדרה של "נציג" לצורך ביצוע המצאה לנתבע זר בישראל. יחד עם זאת, דומה כי אין בפסק הדין כדי לשנות מהעמדה הרואה בחברות ישראליות המקדמות בישראל את פעילותן העסקית של חברות גלובליות זרות כ"זרוען הארוכה" לעניין המצאה, בהתקיים התנאים האמורים שבתקנה. כמו כן, אין בקביעות שבפסק הדין כדי למנוע את האפשרות לפעול לביצוע ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט על פי תקנה 166 לתקנות, והתנאים המפורטים בה, גם אם אין לנתבע הזר נציג בישראל.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לעוה"ד רן שפרינצק ותומר ויסמן, מנהלי מחלקת הליטיגציה במשרדנו.
