לפני כ-10 שנים במפגש הראשון של דרך כפר עם כלל הצוות של תיכון תחכמוני חדרה ברנקו וייס ביקשנו משרה המנהלת לצרף גם את שמעון אב הבית ואת אביטל.
אז עוד היו שקראו לה המנקה.
מעגל שיתופים, שאלות סבב, מבוכה.
"אתם באמת רוצים לדעת מה אני חושבת?" "אתה מלומדים".
כן אביטל" אומרת שרה, "חשוב לנו לשמוע אותך".
אביטל בצניעות עונה: "הם באמת ילדים טובים".
מפגש נוסף, הפעם על עוגנים בעבר, מחלקים סוכריות צבעוניות.
אביטל קיבלה סוכריה כתומה - חוויה שזכורה לה.
אביטל משתפת שעלתה מאתיופיה בהריון מתקדם וכשהגיע זמן הלידה לקחו אותה לבית חולים. לאחר הלידה לקחו לה את התינוק. והיא לא ידעה את נפשה. היתה בטוחה שחלילה הוא מת. ואם זה כך מדוע לא באים לנחם אותה.
לאחר יום ולילה שהיא בוכה בחדרה ניגשה אליה המנקה בבית החולים ושאלה אותה למה היא לא הולכת להניק את הבן שלה...
חברותיה לצוות מחנכות ומחנכים הביטו בה בדמעות.
אביטל אם הבית של בית הספר החלה להיכנס עם מחנכות לשעת מחנכת לשתף בסיפור העלייה והקליטה שלה בארץ. ובאופן לא מפתיע כבר לא היה צריך לריב עם נערים להרים כיסאות בסוף יום הלימודים והיו אף שנשארו לעבוד איתה.
לימים קיבלה חדר עבודה בבית הספר. עם פינה קטנה לתה וקפה וחניכים שיצאו או הוצאו משיעורים הוזמנו על ידי אביטל לפינה שלה למילה טובה אולי אפילו לנזיפה מכל הלב עם קפה תה ועוגיה.
כל יום בהפסקת עשר אביטל מכינה לתלמידים לחמניות, והם באים, אוכלים ומודים. מי שלא מגיע לאכול, אביטל תגיע אליו עם הלחמניה, תשאל לשלומו ואם הכל בסדר.
התבוננתי עלייה אתמול במסיבת הסיום של מחזור ס"ו ושל בית הספר. ראיתי את התלמידים והתלמידות, הבוגרים והבוגרות ניגשים לחבק ולהודות.
התרגשתי ושאלתי מה איתך? בית הספר נסגר מה את תעשי?
אני? שוב מבוכה כמו אז כששאלנו לדעתה, כמו אומרת: "הם ילדים טובים מי ידאג להם במקומות האחרים".
