בית המשפט העליון קבע כי אין לראות בפעולת ה"לייק" פרסום לפי חוק איסור לשון הרע, בעוד שפעולת ה"שיתוף" היא פעולה אקטיבית המכוונת לייעד את הפרסום לאחרים. על מנת למנוע השלכות לא רצויות של פסיקה זו, בית המשפט הוסיף וקבע את הסייגים הבאים:
א. הגשת התביעה קודם כל נגד המפרסם המקורי כדי למנוע חשש מפני הגשת "תביעה בררנית": נוכח החשש שפסק הדין ישמש להגשת תביעות הרתעה נגד משתפים שאינם בעלי אמצעים הדגיש בית המשפט כי ברירת המחדל היא שהתביעה תוגש קודם כל, ככל שניתן, נגד המפרסם המקורי שחולל את הפגיעה בשם הטוב. בנוסף, הגשת תביעה רק נגד משתף, או נגד משתף אחד מבין רבים, כאשר אין יסוד להבחנה של ממש בינו לבין האחרים, עשויה להקים מחסום דיוני בפני התביעה.
ב. מתן פרשנות מרחיבה להגנות הקבועות בדין ביחס למשתפי תוכן עוולתי: על מנת למנוע "אפקט מצנן" בלתי רצוי על השיח החופשי ברשתות החברתיות, הדגיש בית המשפט כי ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע – ובראשן הבעת דעה בתום לב או שיתוף המגנה או המסתייג באופן ברור מן הפרסום – יחולו גם לגבי משתף תוכן.
ג. הקלות בפסיקת פיצויים שיושתו על משתף תוכן עוולתי: כמענה נוסף לחשש מפני הרחבת מעגל החבות בגין הכרה בשיתוף כפרסום לעניין חוק איסור לשון הרע, הדגיש בית המשפט כי יש לבחון את ההקלות בפסיקת הפיצויים הקבועות בסעיף 19 לחוק גם ביחס לשיתוף של תוכן דיבתי: הפחתת פיצויים במקרה ש"לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך"; במקרים שבהם המשתף היה משוכנע באמיתות התוכן ששיתף (למשל כאשר מדובר בשיתוף של כתבה או מאמר של גוף תקשורתי או אקדמי); ובמקרים בהם המעוול נקט צעדים להפסקת הפצתו של עותק הפרסום המכיל לשון הרע (למשל, כאשר המשתף מסיר בעצמו את השיתוף שלו – גם אם הפרסום המקורי לא הוסר).
בסיכומם של דברים, פסק דין תקדימי זה ממחיש את האתגר הבסיסי הניצב בפני המשפט ודיני התקשורת בפרט בעידן הנוכחי – התאמת המשפט הקיים לשינויים התכופים בתחום טכנולוגיות המידע. מטבע הדברים, מלאכת התאמתו של המשפט להתפתחויות החברתיות והטכנולוגיות במציאות החיים העכשווית מוטלת לפתחו של בית המשפט, אך לא מן הנמנע כי גם המחוקק עשוי להידרש לעדכונו של חוק איסור לשון הרע והדינים הכלליים האחרים החולשים על פעילות במרחב המקוון.