מאת עו"ד שושנה גביש, שותפה, ראשת תחום דיני עבודה, ש. הורוביץ ושות'
גמלאים של מערכת הביטחון הגישו תביעה להגדלת הפנסיה המשולמת להם, וטענו כי יש להכליל תוספת (שכונתה "היעדר בטחון תעסוקתי", להלן – "התוספת") במשכורת הקובעת לפנסיה.
תוספת זו נכללה במשכורת הקובעת לפנסיה של חיילי הקבע בצבא, וגמלאי מערכת הביטחון טענו כי גם הם זכאים להכללתה במשכורתם הקובעת לפנסיה. התביעה הוגשה בשנת 2010 כבקשה לאישור תובענה ייצוגית. בשלב מוקדם של ההליך, הושג הסדר דיוני על פיו התביעה תתנהל כתביעה רגילה ואם יתקבל פסק דין להכללת התוספת במשכורת הקובעת של התובעים, פסק הדין ייושם על כלל גמלאי מערכת הביטחון. עם זאת הותנה גם, כי ככל שהמדינה תעתור לבג"ץ על פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, פסק הדין של בית הדין הארצי לא ייחשב כפסק דין סופי. לאחר שנים ארוכות של התדיינות, התביעה התקבלה על ידי בית הדין האזורי והערעור שהוגש על ידי המדינה לבית הדין הארצי נדחה, כך שהקביעה כי התוספת תיכלל במשכורת הקובעת לפנסיה נותרה על כנה. בין לבין התקיימו הליכי הידברות. בשלהי שנת 2018 (כ-18 שנה ממועד הגשת התביעה) ולאחר מתן פסק הדין בבית הדין הארצי אשר כאמור דחה את ערעור המדינה, התקבלה החלטת ממשלה לאשר הסדר כולל לפתרון המחלוקת במסגרתו תיכלל התוספת במשכורת הקובעת של גמלאי מערכת הביטחון, בסייגים אשר נועדו להגביל את המשמעות התקציבית העצומה של התביעה (כך למשל, נקבע כי תשלומים בגין העבר ישולמו בפריסה וכי ההפרשים בגין העבר לא יישאו הפרשי הצמדה וריבית). החלטת הממשלה התנתה את אישור ההסדר בקבלת הסכמה בכתב של 95% של גמלאי מערכת הביטחון (השיעור ירד בהחלטה מאוחרת יותר ל – 92.5%) שתכלול כתב ויתור. המדינה גם התנתה את הסכמתה בכך שבית הדין הארצי יבטל את פסק הדין וייתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה באופן שיחול על כלל גמלאי מערכת הביטחון או לחלופין, ייתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה לגבי גמלאי מערכת הביטחון שיחתמו על הסדר הפשרה ויביע דעתו לגבי הוגנות הסדר הפשרה כדי שזו תהיה מנחה לגבי אלה שלא יחתמו על הסדר הפשרה. המדינה הודיעה כי "האלטרנטיבה היא מיצוי ההליך בבג"ץ או ניהול הליכים מחדש, שעשויים להתמשך זמן ארוך" וכי הבקשה למתן תוקף בתנאים האמורים מוצדקת גם לנוכח עקרון השוויון בין הגמלאים. אין צורך לציין כי במהלך השנים עד לקבלת החלטת הממשלה – כ-18 שנים לאחר הגשת התביעה – הזמן לא עמד מלכת, גמלאים הלכו לעולמם ואחרים הגיעו לגיל מבוגר או שמצב בריאותם הורע.
הסוגיה הובאה לפתחו של בית הדין הארצי שכן כאמור, על פי החלטת הממשלה, אחד התנאים להסכמת המדינה להסדר הפשרה היה ביטול פסק הדין של בית הדין הארצי, מתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה, ומתן חוות דעת לגבי הוגנות ההסדר. מספר גמלאים שלא חתמו על הסדר הפשרה הביעו התנגדותם לביטול פסק הדין מכמה נימוקים. כך למשל טענו המתנגדים כי אפילו בתובענה ייצוגית – שהיא מכשיר משפטי קיצוני להחלת הסדר משפטי על מי שאינם צדדים לתביעה – הפרט יכול להחריג עצמו מהסדר פשרה ואין כופים עליו את הסדר הפשרה. כן טענו המתנגדים, כי אין עילה משפטית לביטול פסק דין חלוט של בית הדין הארצי. המתנגדים טענו גם, כי הסדר הפשרה פוגע בגמלאים המבוגרים יותר ובאלה שמצב בריאותם רופף שכן האופק שלהם להנאה מתשלומים עתידיים קצר והתשלומים בגין העבר משולמים בפעימות ובאופן חלקי בלבד בעוד שזכותם ליהנות מהתוספת בגין העבר צריכה להיות "באופן מידי ובימי חייהם".
מה יעשה בית הדין?
מן הבחינה המשפטית, ביטול פסק דין סופי הינו מהלך חריג מאד. הן מבחינת הציבור והן מבחינת הפרט קיימת חשיבות לכך ש"יהיה סוף לדיוני משפט וכי ייעשה צדק עם הפרט שלא יהיה נתון להליכים נוספים בשל אותה עילה או פלוגתא". על כן התפתח עקרון הקרוי "סופיות הדיון", ורק בנסיבות חריגות של שינוי מהותי בנסיבות או גילוי עובדות חדשות יאפשר בית המשפט סטייה ממנו[1]. העוגן המשפטי לסמכותו של בית המשפט לבטל פסק דין סופי לא הוברר עד תום. בית הדין הטיל ספק אם סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד–1984, אשר אליו הפנו הצדדים, והקובע כי בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין, אכן מעגן את סמכות הביטול שכן הוא אינו מתייחס מפורשות לביטול פסק דין. בסופו של דבר, שאב בית הדין הארצי את סמכותו לביטול פסק הדין מכך ששני הצדדים ביקשו לבטלו, ומכך שבהסדר הדיוני ביניהם הסכימו הצדדים כי ככל שהמדינה תעתור לבג"ץ על פסק דין של בית הדין לעבודה, פסק הדין לא ייחשב כפסק דין סופי. כאמור, המדינה אכן הודיעה כי ככל שהסדר הפשרה לא יאושר, בכוונתה לעתור לבג"ץ כנגד פסק הדין של בית הדין הארצי. על כן יכול היה בית הדין הארצי, לקבוע כי מן הבחינה של ההסדר הדיוני, פסק הדין של בית הדין הארצי (שהכיר בזכאות גמלאי משרד הביטחון) ואותו נתבקש בית הדין לבטל, אינו סופי. מן הבחינה המהותית בית הדין קבע כי התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות אישור הסדר הפשרה, בכך שהעמותות המייצגות 95% של הגמלאים תמכו בהסדר הפשרה, בכך שוודאות התשלומים על פי הסדר הפשרה עדיפה על המשך התדיינות, בכך שגיל הגמלאים הובא בחשבון בפריסת התשלומים בגין העבר (ככל שהגיל גבוה יותר, נקבעה פריסה קצרה יותר), וכן בלגיטימיות של ההבאה בחשבון של השיקול התקציבי שהיה כרוך ביישום מידי של פסק הדין.
התוצאה היא שמהלכים בהם נקטה המדינה בניהול ההליך המשפטי, בין אם מראש ובין אם בדיעבד, הותירו בידיה שליטה שאפשרה לה להפחית את החשיפה התקציבית של התביעה שהייתה מוצדקת לדעת שתי ערכאות שיפוטיות. בין מהלכים אלה ניתן למנות: המרת התובענה הייצוגית בתביעת פרט (שמאפשרת גמישות רבה יותר) יחד עם התחייבות ליישם את פסק הדין על כלל הגמלאים (התחייבות שמן הסתם הייתה בה כדי להפחית את התמריץ להגיש תביעות פרט למיצוי מרבי של זכויות ללא הנחות), התניה שרק פסק דין סופי שהמדינה לא תעתור עליו לבג"צ ייושם על כלל הגמלאים (התניה שיש להניח שלא היוותה תמריץ לפחות מצד המדינה לניהול מזורז של ההליך והבאתו לידי סיום), הודעה של המדינה כי אכן בכוונתה לעתור לבג"צ על פסק הדין של בית הדין הארצי (הודעה שהקלה על הסטייה מעקרון סופיות הדיון לשם קבלת הבקשה לביטול פסק הדין) והתניה שהסכמת המדינה מותנית לא רק בכך שרוב מוחלט של הגמלאים יחתמו על כתב ויתור כי אם בקבלת חוות דעת לגבי הוגנות ההסדר (חוות דעת שתמנע כמעט בוודאות פסיקה סותרת בתביעה של מי שלא חתם על ההסדר).
[1] בג"ץ 7292/14 עלי מוחמד עיסא מוסא נ' שר הבטחון (פורסם בנבו, 01.09.2016). מובאות ממנו הובאו בסעיף 23 לפסק הדין של בית הדין הארצי.
***
אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עורך דין. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין והקוראים מוזמנים ליצור קשר עם משרדנו, ועם מחלקת דיני עבודה, בטלפון 03-5670695.
