אנו שמחים לעדכן אתכם אודות פסק דין חשוב ותקדימי, שניתן ביום 1.12.2019 על-ידי בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, בהליך בו משרדנו ייצג את חברת טבע (בג"ץ 8682/17 ד"ר רות לוי נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ואח'). 

פסק הדין הוא בעל חשיבות רבה לתעשיות מבוססות המו"פ בישראל: בג"ץ (מפי כב' השופט עמית, אליו הצטרפו השופטים מינץ ווילנר) קבע בפסק הדין, לראשונה, כי חוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 (להלן – "חוק הפטנטים") אינו מעניק לעובד זכות מוקנית, א-פריורית, לקבל מהמעסיק תמורה בגין אמצאת שירות (אמצאה המושגת על ידי עובד בתקופת עבודתו ועקב עבודתו, אשר הבעלות בה – בהתאם לחוק הפטנטים – היא של המעסיק). כמו כן, בג"ץ הבהיר בפסק הדין, לראשונה, כי מירוץ ההתיישנות להגשת תביעה של עובד לפסיקת תמורה בגין אמצאת שירות, מכח סעיף 134 לחוק הפטנטים, מתחיל במועד שבו – בהתאם לחוק הפטנטים – חייב העובד להודיע למעסיק על האמצאה: סמוך ככל האפשר לאחר המצאתה. 

א. הרקע לפסק הדין

חוק הפטנטים קובע (בסעיף 132(א)), כי אמצאה המושגת על ידי עובד בתקופת עבודתו ועקב עבודתו ("אמצאת שירות") תהא בבעלות המעסיק (זאת, בהיעדר הסכם אחר בין הצדדים, וככל שהמעסיק לא ויתר על הבעלות באמצאה). לצד ההסדר הנוגע לבעלות באמצאת שירות, חוק הפטנטים קובע, בסעיף 134, הסדר בנוגע לתמורה לעובד-הממציא בגין אמצאת שירות. סעיף 134 לחוק קובע כדלקמן:

"באין הסכם הקובע אם זכאי העובד לתמורה בעד אמצאת שירות, ובאיזו מידה ובאילו תנאים, ייקבע הדבר על ידי הועדה לענייני פיצויים ותמלוגים שהוקמה לפי פרק ו'".

בשנים האחרונות חלה עלייה במספר הדרישות והתביעות של עובדים, או עובדים לשעבר, נגד מעסיקיהם, מכח סעיף 134 לחוק הפטנטים, לקבלת תמורה בעד אמצאות שירות. לא אחת, מדובר בדרישות ותביעות המוגשות שנים ארוכות לאחר שהעובד המציא את אמצאת השירות, ולאחר שהמעסיק יישם מסחרית את האמצאה. 

מובן, אפוא, כי עבור מעסיקים – ובפרט, חברות מבוססות מחקר ופיתוח – אשר סוגיית התמורה בגין אמצאות שירות לא הוסדרה בהסכם מתאים בינם ובין עובדיהם, או עובדיהם לשעבר (באופן השולל את סמכותה של הוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים לדון בתביעה מכח סעיף 134 לחוק) - נודעת חשיבות רבה ליכולתם לדעת מהי תקופת החשיפה לתביעות מסוג זה. 

בשנת 2014 הגישה עובדת מו"פ לשעבר של טבע, ד"ר רות לוי, תביעה נגד החברה לוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים (להלן – "הוועדה"). בתביעה עתרה ד"ר לוי לפסוק לה תמלוגים בגין אמצאות שירות שהיתה שותפה להמצאתן במסגרת עבודתה בטבע, ואשר נוגעות לתכשיר "אזילקט" – תכשיר מקור של טבע, המיועד לטיפול במחלת הפרקינסון. המדובר בתכשיר שפיתוחו בטבע החל בשנת 1986, ואשר שווק על ידי טבע החל משנת 2005. 

טבע טענה בפני הוועדה – בצד טענתה כי ד"ר לוי כבר תוגמלה, לפנים משורת הדין, ביד רחבה - כי יש לסלק את תביעתה של ד"ר לוי על הסף. טבע טענה לעניין זה, בין היתר, כי כלל האמצאות שבגינן הגישה ד"ר לוי את תביעתה הומצאו למעלה משבע שנים לפני שהגישה את תביעתה, ולפיכך התביעה התיישנה. 

ד"ר לוי טענה, מנגד, כי המועד שבו מתחיל מירוץ ההתיישנות להגשת תביעתו של עובד לתמורה בעד אמצאות שירות הוא המועד שבו צפה על פני השטח, לראשונה, "אי-הסכמה" בין המעסיק לבין העובד בנוגע לתמורה בגין אמצאת שירות; וככל שלא צפה "אי-הסכמה" כזו, העילה מתגבשת – ומרוץ ההתיישנות מתחיל – רק במועד סיום העסקתו של העובד. בנסיבות המקרה הפרטי שלה, ד"ר לוי טענה כי עילת התביעה התגבשה רק בשנת 2013, לקראת פרישתה לגימלאות, כאשר התבקשה על ידי טבע לחתום על הסכם פרישה שכלל ויתור על כל זכות לתמלוגים בגין אמצאותיה; לפיכך, תביעתה לא התיישנה. 

בשנת 2017 ניתנה על ידי הוועדה החלטה, המקבלת את בקשתה של טבע לסילוק על הסף מחמת התיישנות. הוועדה דחתה את טענותיה של ד"ר לוי לעניין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, וציינה כי קיימות מספר אפשרויות באשר למועד שבו מתגבשת עילת התביעה מכח סעיף 134 לחוק; עם זאת, הוועדה קבעה כי אין לה צורך להכריע בין אפשרויות אלה, שכן תביעתה של ד"ר לוי התיישנה לפי כל אחת מהן. 

בהעדר מסלול של ערעור על החלטות הוועדה – אשר סעיף 111 לחוק הפטנטים אף קובע כי הן "סופיות" – הוגשה על ידי ד"ר לוי עתירה לבג"ץ נגד החלטת הוועדה. 

ב. פסק דינו של בג"ץ

בדחותו את עתירתה של ד"ר לוי, בג"ץ חזר על ההלכה שנפסקה בבג"ץ 4353/14 גדעון ברזני נ' ישקר בע"מ (נבו, 8.7.2015), לפיה התערבותו של בג"ץ בהחלטות הוועדה היא מצומצמת ביותר, ושמורה למקרים חריגים. על הטעמים שכבר הובאו לכך בעניין ברזני - הוראת הסופיות הקבועה בחוק, והרכבה של הוועדה (אשר בראשה שופט בדימוס של בית המשפט העליון, ולצידו רשם הפטנטים ונציג האקדמיה) – הוסיף בג"ץ טעם נוסף, מהותי: טיבה של הזכות הקבועה בסעיף 134 לחוק. 

בעניין ברזני קבע בג"ץ, כי עובד רשאי לוותר על זכותו מכח סעיף 134 לחוק הפטנטים, וכי לא מדובר בזכות סוציאלית בלתי ניתנת לויתור מתחום דיני העבודה. בפסק דינו הנוכחי, בג"ץ הוסיף והבהיר, כי סעיף 134 לחוק הפטנטים כלל אינו מעניק לעובד-הממציא זכות קנויה לקבל תמלוגים בגין אמצאתו. זכותו של העובד, על פי סעיף 134, היא "זכות חלשה" לפנות לוועדה, כדי שזו תקבע אם אמנם הוא זכאי לתמלוגים, ואם כן – באיזו מידה ובאלו תנאים. במובן זה, החלטת הוועדה בשאלה אם להעניק לעובד תגמול אם לאו, קרובה יותר להחלטה בעניין המצוי "לפנים משורת הדין", מאשר מכח זכות שבדין. 

בסוגיית ההתיישנות קבע בג"ץ, כי המועד שנקבע בסעיף 131 לחוק הפטנטים - המחייב את העובד להודיע למעסיק על האמצאה סמוך ככל האפשר לאחר המצאתה - הוא המועד שבו מתחיל מירוץ ההתיישנות להגשתה של תביעת העובד לפסיקת תמורה מכח סעיף 134. לעמדת בג"ץ, כבר במועד הודעתו של העובד למעסיק על האמצאה – מועד שבו העובד והמעסיק נדרשים לשאלה אם מדובר באמצאת שירות - באפשרותו של העובד לפנות לוועדה בבקשה לפסוק לו תמורה בגינה. 

ג. השלכות פסק הדין

מהי חשיבות פסק הדין של בג"ץ? חשיבותו של פסק הדין נעוצה שני היבטים עיקריים:

ראשית, פסק הדין מבהיר כי לעובד אין זכות קנויה לקבל מהמעסיק תגמול בגין אמצאת שירות שהמציא. הבהרה זו היא חשובה, שכן בבסיסן של דרישות ותביעות של עובדים לקבלת תמורה בעד אמצאות שירות ניצבה, ככלל, הנחה שגויה, לפיה חוק הפטנטים מעניק להם זכות מוחלטת, א-פריורית, לקבל תמורה כזו.

שנית, פסק הדין מחזק את הוודאות ביחס לסוגיית ההתיישנות של תביעות עובדים לתמורה מכח סעיף 134 לחוק הפטנטים, ותוחם את תקופת החשיפה של מעסיקים – אשר סוגיית התמורה לא הוסדרה בהסכם בינם ובין עובדיהם - לתביעות מסוג זה.

כאמור, בג"ץ קבע כי המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות הוא המועד שבו חייב העובד להודיע למעסיק על ההמצאה, בהתאם לסעיף 131 לחוק הפטנטים: סמוך ככל האפשר לאחר שהמציא אותה. הדעת נותנת, כי כל עוד עמד העובד בחובתו, מירוץ ההתיישנות יימנה מהמועד שבו הודיע בפועל למעסיק על האמצאה. ואולם, מקום שהעובד לא עמד בחובתו האמורה, ראוי כי מירוץ ההתיישנות יימנה מהמועד שבו היה עליו למסור את ההודעה למעסיק. מסקנה זו מתחייבת, שכן אין זה ראוי כי עובד יעכב את גילוי ההמצאה למעסיק, ובכך גם יאריך את תקופת ההתיישנות להגשת תביעתו לתמורה.

בהיבט המעשי, מומלץ כי חברות מבוססות מו"פ יקפידו עם עובדיהן על דיווח מסודר, מתועד (ולא פחות חשוב מכך- מיידי), על אמצאות שהומצאו על ידם. לכך נודעת חשיבות בהיבטים שונים: הן למיצוי התועלת מפעילות המו"פ בחברה; הן לזיהוי נכון של הממציאים; הן לעניין זיהוי התרומה היחסית של כל אחד מהם לגיבוש האמצאה; וכעת - לאור פסק דינו של בג"ץ - גם כראיה למועד שבו החל מרוץ ההתיישנות לתביעת העובד לתמורה לפי סעיף 134 לחוק.

עם זאת, ככלל, מעסיקים יטיבו לעשות אם יסדירו, מלכתחילה, את סוגיית התמורה של עובדיהם לתמורה בגין אמצאות שירות, על מנת לצמצם את החשיפה לדרישות ותביעות של עובדים לתמורה. לעניין זה נזכיר, כי לרקע החלטות הוועדה ובג"ץ בעניין ברזני, כמו גם לאור החלטת הוועדה בעניין פלוני [1] (אשר כולן ניתנו בהליכים בהם משרדנו ייצג את המעסיק), מעסיקים יכולים לשקול מספר צעדים כדי לצמצם את החשיפה:

(1) להחתים את העובד על הסכם הכולל ויתור מפורש, בנוסח מתאים, על כל דרישה או תביעה לתמורה נוספת כלשהי בעד אמצאות שירות, מעבר לשכר המשולם לו;

(2) להחתים את העובד, בסיום העסקתו, על מסמך סיום העסקה הכולל ויתור כללי על תביעות כלשהן כנגד המעסיק;

(3) להעניק לעובד תמורה – ולו מינימאלית – בעד אמצאות שירות, במסגרת הסכם אישי או נוהל כללי של המעסיק. בהקשר זה חשוב לציין כי הוועדה קבעה בהחלטותיה בעניין ברזני ובעניין פלוני כי די בהסכם בין העובד למעסיק (למשל הסכם ההעסקה) שיש בו מידה כלשהי של תמורה בגין אמצאת שירות, כדי לשלול את סמכותה של הוועדה לדון בבקשה של העובד לפסוק לו תמורה נוספת.

הצעדים האמורים אינם מוציאים זה את זה.

נשמח לעמוד לרשותכם ולייעץ בנושא. 

קישור להחלטה:

https://bit.ly/2YIYLJm