"גישור אינו רק מקצוע. זו פילוסופיית חיים. ביסודו מונחת הגישה, לפיה בבסיס חיינו - האישיים, הלאומיים, הבינלאומיים - מונחת ההסכמה. היא הבסיס המשותף המאפשר חיים משותפים. ... תפישה זו של הגישור מעמידה אותו ביסוד הסדר החברתי. סדר זה מניח, מטבע הקיום האנושי, קיומם של סכסוכים. תפישה זו מניחה, כחלק מטבע הקיום האנושי, פתרון הסכמי לסכסוכים. אכן, גישור אינו רק טכניקה. זו תרבות של חיים משותפים. זו תופעה חברתית המשפיעה על התרבות הבינ-אישית. תחת הכרעות כוחניות - בין כוח פרטי ובין כוח מאורגן של המדינה - באות הכרעות הסכמיות. אכן, עדיף לחיות בחברה, אשר בה ההסכמה החברתית היא לא רק הבסיס לקיומה, אלא גם הבסיס להמשך קיומה ולפתרון בעיותיה. עדיף לחיות בחברה, שההסכמה בה מחליפה את האלימות (המילולית או הפיזית). עדיף לחיות בחברה, אשר תרבותה החברתית מבוססת על נכונות להבין את הצד האחר. עדיף לחיות בחברה שבה החברתיות גוברת על הלעומתיות. לכל אלה תורם הגישור תרומה משמעותית."
דברים יפים אלו מפיו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק, נאמרו בשנת 2001 בהתייחס להליכי גישור בהליכים משפטיים בבתי המשפט וכתמיכה בשילובם וקידומם של הליכים חלופיים ליישוב סכסוכים מחוץ לכתלי בית המשפט (ADR – Alternative Dispute Resolution), כחלק ממגוון הפתרונות האפשריים העומדים בפני בעלי דין בהליכים אזרחיים.
אך נראה כי הדברים, שנאמרו לפני למעלה מחמש עשרה שנה, כאילו נכתבו במיוחד לימינו אלה בהם השיח הציבורי והפוליטי מבוססים יותר ויותר על המפלג, הלעומתי, הכוחני והאלים.
הליכי גישור הם הליכים המתנהלים כחלופה לניהול הליך משפטי בבית המשפט, בסיועו של מגשר נייטרלי שמסייע לצדדים בניהול משא ומתן בשאיפה להגעה להסכמה הדדית שתסיים את הסכסוך. האלמנט המרכזי בהליכי הגישור הוא הוולונטריות. הדבר היחידי שהצדדים מסכימים עליו הוא לשבת ולדבר ובעיקר, וזו המשימה הקשה ביותר, להקשיב לצד האחר. לעיתים זו הפעם הראשונה שצדדים לסכסוך מקשיבים ללא הפרעה לצד השני. דבר כלל לא טריויאלי. ההסכמה הבסיסית היא שלא חייבים להסכים בסופו של הדיון, ואף ניתן לפרוש ממנו בכל שלב של ההליך (אם כי זהו אירוע נדיר שצד לגישור מממש אופציה זו ופורש באופן חד צדדי לפני סיום הגישור). החלטת הצדדים בסיום ההליך, לפי רצונם ושיקול דעתם הבלעדי, היא האם להסכים על סיום הסכסוך בתנאים שנקבעו, אל מול האלטרנטיבה של המשך הסכסוך.
אבל אז קורה בחדר הגישור פעמים רבות, באורח קסם, משהו מפתיע. הצדדים מגיעים להסכמה. הסכמה שלא ניתן היה להעלותה על הדעת רק זמן קצר קודם לכן לאור עמדות הצדדים המנוגדות, הפערים והקיטוב שהציגו בתחילת הדרך, ולעיתים גם לאור העוינות שהתבססה כבר בין הצדדים בשלבי הסכסוך שקדמו לגישור. וכשזה קורה, זה קורה ללא הסבר. כמו תרופה שאופן פעולתה פלאי וסמוי מן העין. הדיבור, ההקשבה, ההבנה (ואפילו חלקית) למניעיו ואנושיותו של הצד האחר - כל אלה רכיבים באותו שיקוי קסם.
ניתן וראוי לעשות שימוש ב"נוסחת קסם סודית" זו גם במישורי תקשורת רחבים יותר. עצם הדיון הענייני בין יריבים אינו מחליש. עצם ההקשבה אינה פוגעת. היא רק נותנת לצדדים אפשרויות בחירה רבות יותר. הם עדיין יכולים להמשיך בריבם, אך הם פותחים את הדרך גם לאפשרות של הסכמה. האחריות להחליט כיצד להתקדם, מתוך בחירה, נותרת בידי הצדדים, אבל זאת אחרי ששמעו את הצד או הצדדים האחרים, ואולי הבינו מעט יותר את עמדתם ומניעיהם של הצדדים האחרים. יותר מכך – אולי אף הבינו מעט יותר את מניעיהם שלהם עצמם.
אם נוכל לאמץ קמצוץ מיכולת ההקשבה וההכלה המהווים מרכיב כה חשוב בהליכי גישור גם אל מישורי מחלוקת אחרים בחיינו, אל השיח הציבורי והפוליטי העכשווי, אולי נזכה לראות קצת מהקסם הזה, גם שם.
*עו"ד אמיר שרף הוא שותף בכיר וראש מחלקת שוק ההון במשרד עורכי הדין תדמור לוי ושות', ומשמש כמגשר ובורר בסכסוכים עסקיים ומסחריים מורכבים.
