לאחרונה הורה בית הדין הארצי לחברה פרטית לגלות לעובד דו"חות על הכנסותיה, לשם בירור מחלוקת שהתעוררה לגבי הכללת הבונוס ששולם לו בחישוב פיצויי פיטורים.
באותו מקרה הסכם העבודה קבע כי העובד זכאי בין היתר לבונוס בגובה 0.5% מהכנסות החברה. המחלוקת נסובה על מהותו של התשלום. העובד טען כי מדובר ברכיב שחושב על פי נוסחה קבועה ועל כן הוא חלק מן השכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים ואילו החברה טענה כי מדובר בפרמיה מפעלית שחושבה על יסוד פעילות קבוצתית שאינה חלק מן השכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים.
הנושא הגיע לבית הדין הארצי בהליך ביניים, אגב דיון בבקשת העובד לגלות את דו"חות הכנסות החברה שהוכנו על ידי מחלקת הכספים של החברה, אושרו על ידי רואה החשבון של החברה והוגשו לדירקטוריון החברה ואשר על יסודם לטענתו חושב הבונוס.
בית הדין הארצי הורה על גילוי דו"חות ההכנסות, וזאת בהתבסס טענת העובד כי נוסחת חישוב הבונוס היתה קבועה והתבססה רק על גזירת השיעור מן הנתון לגבי הכנסותיה של החברה כפי שהשתקפו בדו"חות האמורים. במילים אחרות, כדי לאפשר לעובד להוכיח את טענתו, כי נוסחת חישוב הבונוס הייתה קבועה, ונגזרה רק מן הנתון לגבי הכנסות החברה ולא משום גורם אחר, חייב בית הדין את החברה לגלות את דו"חות ההכנסות שלה.
להחלטה משמעות לא רק בשל חובת גילוי הדו"חות - אליה נלווה צו האוסר על העובד ובא כוחו לעשות שימוש במידע זולת לצורך ההליכים המשפטיים - כי אם, ואולי בעיקר, בשל ההנחה עליה היא מושתתת, לפיה כי אם תוכח טענתו של העובד, כי הנוסחה לחישוב הבונוס הייתה קבועה, התוצאה יכולה להיות כי הבונוס היינו חלק מן השכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים- שהרי אילולא הנחה זו, דינה של בקשת העובד לגילוי היה להידחות בשל חוסר רלוונטיות של המסמכים לתביעה הנדונה.
ככל שתביעה זו תסתיים בהכרעה שיפוטית, היא עשויה להיות מנחה לגבי מדיניות הענקת בונוסים, וזאת על מנת למנוע חשיפות הן לגילוי והן להכללת בונוס בחישוב פיצויי פיטורים.
אנו נמשיך לעקוב, כמובן.
