"לפעמים הרשו לי ההורים להוציא ספרים ממדפי אבא ולהוביל אותם החוצה, לחצר, כדי לנער מהם את האבק: לא יותר מאשר שלושה ספרים בכל הליכה, כדי שלא ישתבש הסדר... זאת היתה אחריות כבדה ומענגת, כי ריח אבק הספרים היה מגרה אותי ולפעמים הייתי שוכח את המינוי את האחריות ואת הכבוד העצמי, נשאר בחצר ולא חוזר עד שאמא המודאגת היתה משגרת את אבא, בתפקיד משלחת חילוץ, לברר אם קיבלתי מכת שמש או כלב נשך אותי, ותמיד הייתי מתגלה מכווץ בפינת החצר, שקוע בקריאה... וכשאבא היה שואל, בין גערה לחיבה, מה שוב קרה לך, היה צורך ברגע ארוך כדי להחזיר אותי אל העולם הזה, כמו טבוע או מתעלף שצץ וחוזר אט-אט, באי חשק, ממרחקים בל ישוערו אל עמק הבכא של חובות היומיום".
(עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך)
בלכתו של עמוס עוז מאיתנו לפני עשרה ימים הלכו איתו המילים וצירופי המילים שעוז ידע לעשות בהן להטים וכשפים, וגם לתאר בהן בדייקנות מצמררת את מצבנו כאן, בארץ הזאת, ארץ יללת התן, ארץ שבלילות פורצות ממנה זעקות פחד וייאוש, ובימים נחרכת באור התכלת העזה ובלהט הנבואה.
בספר האחרון שפרסם, "ממה עשוי התפוח" (2018), אותו כתב יחד עם שירה חדד, העיד על עצמו: "אני כל החיים חי חיי מרגל... אני מקשיב לשיחות לא שלי, אני מסתכל על אנשים זרים, ואם אני בתור בקופת חולים, או בתחנת רכבת, או בשדה תעופה – אני אף פעם לא קורא עיתון. במקום לקרוא עיתון אני שומע מה אנשים מדברים, גונב קטעי שיחות ומשלים אותם. או שאני מסתכל על הבגדים, או מסתכל על הנעליים – נעליים תמיד מספרות לי המון. מסתכל על אנשים. מקשיב".
הקליקו כאן לקריאה על תחנות במסע חייו של עוז.
