כְּמוֹ בְּכָל יוֹם חֲמִישִׁי, גַּם הַיּוֹם אִמָּא וַאֲנִי הָלַכְנוּ בָּרֶגֶל לַגַּן. אִמָּא הָלְכָה לְאַט, וַאֲנִי דִּלַּגְתִּי לְיָדָהּ וְסָפַרְתִּי אֶת הַמְּכוֹנִיּוֹת שֶׁעָבְרוּ בַּכְּבִישׁ. כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לִשְׂפַת הַמִּדְרָכָה, כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי לַעֲצֹר וּלְחַכּוֹת לְאִמָּא. רָאִיתִי מְכוֹנִית לְבָנָה נוֹסַעַת בְּדִיּוּק לְכִוּוּן מַעֲבַר הַחֲצִיָּה. אִמָּא צָעֲקָה, “נָדָב!!!!” נִבְהַלְתִּי, וְעָצַרְתִּי מַמָּשׁ עַל שְׂפַת הַכְּבִישׁ. הַמְּכוֹנִית עָצְרָה לְיָדָי בַּחֲרִיקַת בְּלָמִים. מֵהַמְּכוֹנִית יָצְאָה אִשָּׁה בְּחֻלְצָה לְבָנָה. הִיא הֶחְזִיקָה אֶת רֹאשָׁהּ בִּשְׁתֵּי יָדֶיהָ וְאָמְרָה, “יֶלֶד, כִּמְעַט יָרַדְתָּ לַכְּבִישׁ בְּלִי לַעֲצֹר וּלְהַבִּיט. מַזָּל שֶׁלֹּא קָרָה כְּלוּם!” הִרְגַּשְׁתִּי דְּמָעוֹת קְטַנּוֹת בָּעֵינַיִם, וְלֹא עָנִיתִי. שָׁתַקְתִּי.
אִמָּא הִגִּיעָה בֵּינְתַיִם לְמַעֲבַר הַחֲצִיָּה. הִיא לֹא אָמְרָה כְּלוּם, רַק הֶחְזִיקָה אֶת הַיָּד שֶׁלִּי קְצָת יוֹתֵר חָזָק מֵאֲשֶׁר בְּדֶרֶךְ כְּלָל. אִמָּא וַאֲנִי הִבַּטְנוּ לְכָל הַכִּוּוּנִים, וְרַק כְּשֶׁהָיִינוּ בְּטוּחִים שֶׁאַף מְכוֹנִית לֹא מִתְקָרֶבֶת, חָצִינוּ אֶת הַכְּבִישׁ. “מָה קָרָה? שָׁכַחְתָּ אֶת הַכְּלָלִים?” שָׁאֲלָה אִמָּא כְּשֶׁנִּכְנַסְנוּ לַגַּן. “כֵּן. לֹא שַׂמְתִּי לֵב,” עָנִיתִי. אִמָּא לִטְּפָה אֶת רֹאשִׁי. הִיא מְאוֹד נִבְהֲלָה, אֲנִי יוֹדֵעַ. לִפְנֵי שֶׁנִּפְרַדְתִּי מִמֶּנָּה אָמַרְתִּי, “אוּלַי אֲנִי אַמְצִיא סִימָן שֶׁיַּזְכִּיר לִי וּלְכָל הַיְּלָדִים אֶת הַכְּלָלִים, וְלֹא נִשְׁכַּח אוֹתָם אַף פַּעַם.” “רַעְיוֹן טוֹב!” אָמְרָה אִמָּא – וְהָלְכָה לַעֲבוֹדָה.
“צָרִיךְ לִזְכֹּר אֶת כָּל הַכְּלָלִים,” חָשַׁבְתִּי בַּלֵּב, “לַעֲצֹר, לְהַקְשִׁיב לַקּוֹלוֹת, לְהַבִּיט לְכָל הַכִּוּוּנִים, לָתֵת יָד לִמְבֻגָּר – וְלַחְצוֹת בִּזְהִירוּת וּבִמְהִירוּת אֶת הַכְּבִישׁ. מָה יָכוֹל לְהַזְכִּיר לָנוּ אֶת כָּל הַכְּלָלִים בְּבַת אַחַת?” וּפִתְאוֹם יָדַעְתִּי.
“לְהַקְשִׁיב… לְהַבִּיט… לָתֵת יָד… לַחְצוֹת… לְהַקְשִׁיב… לְהַבִּיט… לֶלָה. חֲבֵרָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ לֶלָה תַּזְכִּיר לָנוּ אֶת הַכְּלָלִים. לְהַקְשִׁיב, לְהַבִּיט, לָתֵת יָד, לַחְצוֹת – לֶלָה.”
נִסִּיתִי לִיצֹר כָּל מִינֵי לֶלוֹת. בַּסּוֹף יָצְאָה לי לֶלָה כָּזֹאת שֶׁמִּיָּד אָהַבְתִּי, כְּמוֹ הָאוֹר הַיָּרֹק שֶׁבָּרַמְזוֹר. קִפַּלְתִּי וְהִכְנַסְתִּי לַכִּיס, כְּדֵי שֶׁהִיא תִּהְיֶה אִתִּי כָּל הַזְּמַן. כְּדֵי שֶׁלֶּלָה לֹא תִּהְיֶה לְבַד, הוֹסַפְתִּי לָהּ שֵׁנִי חֲבֵרִים – אֶחָד אָדֹם וְאֶחָד צָהֹב, כְּמוֹ בָּרַמְזוֹר. לָאוֹר הָאָדֹם קָרָאתִי “רֹאשׁ-רֹאשׁ”, כִּי הוּא בְּרֹאשׁ הָרַמְזוֹר וְהוּא נִרְאֶה לִי הֲכִי רְצִינִי וְחוֹשֵׁב. וְלָאוֹר הַצָּהֹב קָרָאתִי “נוּנוּ” – זֶה קִצּוּר שֶׁל נוּ-נוּ-נוּ, כִּי הַצָּהֹב נִרְאֶה לִי תָּמִיד הֲכִי שׁוֹבָב. מֵאָז אֲנִי אוֹהֵב לְדַמְיֵן אֵיךְ שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים, לֶלָה, נוּנוּ וְרֹאשׁ-רֹאשׁ יוֹשְׁבִים בָּרַמְזוֹר, מִסְתַּכְּלִים עַל הַיְּלָדִים בַּשְּׁכוּנָה וְשׁוֹמְרִים עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ בְּטוּחִים בַּדְּרָכִים.
