החוק של משאיות האשפה
לפני 16 שנה, למדתי שיעור במושב האחורי של מונית בניו-יורק. הנה מה שקרה:
נכנסתי למונית ובקשתי להגיע לתחנת הגרנד סנטרל. נסענו בנתיב הימני כאשר מכונית שחורה יצאה בפתאומיות מחניה, ממש לפנינו. נהג המונית שלי נאלץ להטיח את רגלו בכוח על דוושת הבלם, המונית החליקה אך למזלנו החטיאה את אחורי הרכב שיצא מהחניה רק בסנטימטרים בודדים. נהג המכונית השחורה, זה שכמעט גרם לתאונה, נענע בראשו בתנועה חדה והחל לצעוק ולקלל אותנו.
נהג המונית שלי, לעומתו, חייך ונופף אליו בידו. אני מתכוון שהוא באמת היה ידידותי. לא התאפקתי ואמרתי לו: "הנהג הזה כמעט הרס את רכבך ואולי היה שולח את שנינו לבית החולים! למה הגבת בכזו חביבות?" ונהג המונית סיפר לי את מה שאני מכנה היום "החוק של משאיות האשפה".
מרבית האנשים הם כמו משאיות אשפה - הם הולכים לכל מקום מלֵאֵי אשפה, מְלֵאֵי תסכולים, מלֵאֵי כעס ושבעי אכזבות. כשאשפתם נערמת, הם זקוקים לאיזה שהוא מקום כדי לרוקן אותה. אם קורה שהם מרוקנים את האשפה עליך - ואתה הוא הכתובת, אל תקח את זה ברמה האישית, פשוט חייך, נופף בידך, אחל להם כל-טוב והמשך הלאה. כך תהיה מאושר יותר מאשר אם תריב איתם.
התחלתי לחשוב, באיזו תכיפות אני נותן למשאיות אשפה לדרוס אותי ולהשליך את האשפה עלי?
חשבתי גם, באיזו תכיפות אני לוקח את האשפה של אחרים ומפזר אותה הלאה לאנשים נוספים - בעבודה, בבית, ברחוב?
באותו היום אמרתי לעצמי, "אני לא אעשה את זה יותר". אני רואה משאיות אשפה כל יום ובכל מקום. אני רואה את המטען שהן נושאות ואני רואה אותן כשהן מגיעות לרוקן את מטענן. כמו נהג המונית שלי דאז, אני לא הופך את זה למשהו אישי; אני פשוט מחייך, מנופף בידי, מאחל להם "שיהיו בריאים" וממשיך הלאה.
מנהיגים טובים יודעים שהם צריכים להיות מוכנים לישיבה או לפגישה הבאה שלהם. הורים טובים יודעים שהם צריכים לקבל את פני ילדיהם החוזרים הביתה מבית הספר בחיבוק ונשיקה. מורים והורים יודעים שהם צריכים להיות נוכחים במלואם ובמיטבם עבור האנשים החשובים להם. אנשים מצליחים אינם נותנים למשאיות אשפה להשתלט על היום שלהם
האם אנחנו יכולים לדאוג שמשאיות האשפה העוברות לידינו לא ירוקנו את תכולתן עלינו? | 
