נעלם לי הקול. לא יכולה לדבר. לא להאמין. אני נגנבת! ג'ינג'ר לעוס, בתה, על טוסט. אין - לא חוזר. בצורה מפתיעה ביותר כל חברי מסמסים לי "פשוט תסתמי את הפה קצת"... מה?! אני מדברת הרבה? אף פעם לא תפסתי את עצמי כמי שמדברת הרבה. כשיש לי מה לומר- אני אומרת, ברור. אבל לא הרבה. נכון. מדוד.

אז אני סותמת כבר כמעט שלושה ימים.

מתה. איזו נכות. עוברת ברחוב, השכן צועק לי מרחוק. לא עונה. הירקן - לא עונה. מסתכלים עליי באיזה קטע. מסמנת להם, לא מבינים. נעלבים. מילא השכן, אבל הירקן. יש לנו קשר מיוחד. מעניין הלא לדבר הזה באמת שומעים יותר טוב. הבת שלי היתה כל כך לחוצה: מי יקריא לי סיפור?! בסוף מצאתי את עצמי איתה במיטה. בחרה את הספר שאני הכי אוהבת והמציאה סיפור שלם. פתאום כל עולם הדמיון המטורף שלה עף עליי. חשבתי לעצמי ... וואו כמה אני מדברת...פעם ראשונה שנחשפתי לעולם דמיוני מלא בצבעים, מתוק בטרוף, מעניין ומצחיק. עם כל היוגה שלי אלו היו שלושת ימי ההתכנסות הכי חזקים שחוויתי. ממליצה בחום בליווי ילד/ה מתוק/ה לצדכם. 

מורן.