כל כך התרגלנו לראות סביב עצמנו חומות בטון
ששכחנו שבעצם אפשר גם אחרת
האדריכל ערן טמיר כבר כתב על חומות הבטון שמקיפות אותנו בבלוג שלו "ערסיטקטורה" - בפוסט אודות
שכונת פארק צמרת , צפון תל אביב - לפני שנים . איך זה קורה בעצם שמסביבנו צומחות להן חומות בטון חדשות לבקרים ?
למה אנחנו מקיפים את עצמנו בקירות אטומים גבוהים גם כאשר הם תוחמים את בית חלומותינו ? האם באמת חלמנו להקיף את עצמנו בבטון , ואם כן - למה ?
אני חושבת שפשוט - התרגלנו .כל כך התרגלנו - שנראה כאילו אי אפשר אחרת...
אנחנו רוצים בית משלנו מתוכנן ומושקע כמו שחלמנו וכשזה מגיע לגדר המפרידה בינינו לשכנינו אנחנו עוצרים .שם זה שטח "אפור" .לא תמיד בא לנו להתעסק עם זה , בסופו של דבר - במה מדובר - בלהשקיע בנוף של השכן שלנו ... מי אמר שאנחנו צריכים להשקיע שם ?
מאותה סיבה ממש מקימים כאן בניינים לתפארת ושכונות חדישות עם כבישי גישה שנראים כמו שבילים בנחל ערוגות במקרה הטוב
הגדר- זה בסוף ובדרך כלל מגיעים אליה נטולי ממון וחסרי חשק מותשים מהקבלן ומאנשי המקצוע - רק שיעזבו אותנו בשקט ו"יעופו" לנו מהעיניים - בכדי שנשאר לנו מול הגדר שאולי יצקו לנו מזמן בתחילת העבודה ששכחנו בכלל מקיומה.