בית המשפט העליון הפך את פסק דינו הקודם בעניין פיקאלי, וקבע כי אם המבוטח מפר את מגבלת הגיל הקבועה בפוליסת ביטוח רכב מקיף או צד ג', יישלל הכיסוי הביטוחי והוא לא יהיה זכאי לתגמולי ביטוח – אף לא מופחתים. פסק הדין ניתן לפני ימים אחדים במסגרת דיון נוסף, מפי כבוד המשנה לנשיאה (בדימוס) מלצר, אליו הצטרפו כבוד השופטים עמית והנדל, למול דעתם החולקת של כבוד השופטים ברק-ארז וגרוסקופף.
הפרשה התמקדה בשאלה המשפטית הבאה: כאשר בפוליסת ביטוח רכב מקיף או צד ג' קבועה מגבלת גיל לנהג, לפיה רק נהגים מעל גיל מסוים רשאים לנהוג ברכב, מה הדין אם המבוטח מפר מגבלה זו וברכב נוהג אדם צעיר יותר? האם יישללו מהמבוטח תגמולי הביטוח כליל או שמא יש לראות במצב שכזה החמרת הסיכון הביטוחי, כאמור בסעיפים 17 ו-18 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, באופן שעשוי לזכות את המבוטח בתגמולי ביטוח מופחתים?
בפסק הדין הקודם קבע בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטים ברק-ארז וגרוסקופף, כנגד דעתו החולקת של כבוד השופט עמית, כי אי עמידה במגבלת הגיל מהווה החמרת הסיכון ואינה שוללת את הכיסוי הביטוחי, אלא אם הוכחה כוונת מרמה מצד המבוטח – כאמור בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, שעוסק בתוצאות של החמרת הסיכון הביטוחי.
ואולם כעת נהפכה ההלכה ונפסק כי הפרת מגבלת הגיל הקבועה בפוליסה שוללת את הכיסוי הביטוחי והמבוטח לא יהיה זכאי לתגמולים כלל. כבוד השופט מלצר, שהיה בדעת הרוב, ביסס קביעה זו על כמה אדנים. מבחינת הפרשנות הלשונית של סעיפים 17 ו-18 לחוק חוזה הביטוח העוסקים בהחמרת הסיכון, סבר כי אלו מתייחסים לשינויים חיצוניים בלתי צפויים ולא לשינויים פנימיים שהתרחשו בעקבות בחירה של המבוטח עצמו. עוד הוסיף כי מבחינת הפרשנות התכליתית של סעיפים 17 ו-18, חוזה הביטוח – כמו כל חוזה – עוסק בסיכונים שהוסכמו בין הצדדים ולא בסיכונים חיצוניים להסכמות הצדדים. לפי השופט מלצר, מטרתו של חוק חוזה הביטוח היא למלא פונקציה חברתית של כריתת חוזי ביטוח. במסגרת זו, על המבטחת לשלם תגמולים רק כאשר מתרחש אירוע הנובע מהתממשות סיכון מוסכם בין המבוטח למבטחת. תכליתו הצרכנית של חוק חוזה הביטוח לא נועדה להטיל על חברות הביטוח אחריות לסיכונים שלא הוסכם עליהם.
תכלית מרכזית נוספת של החוק, אותה ציין השופט, היא הפיכת הפוליסות למסמכים אמינים כך שהמבוטח יוכל לבחור את הפוליסה המתאימה לו ויבין את היקף הכיסוי, ומנגד יאפשר למבטחת לכלכל צעדיה ולתמחר את הביטוח בהתאם. לפיכך קבע כי יש לכבד תניה מפורשת בהסכם שמסייגת את הכיסוי.
עוד ציין כי קבלת הפרשנות לפיה אי עמידה במגבלת הגיל משמעה החמרת הסיכון ותשלום תגמולים מופחתים עלול להוביל להתייקרות פרמיות הביטוח ולצמצום מגמת התמחור הדיפרנציאלי. כן נקבע כי יש להבחין בין סיכון עליו הצדדים הסכימו אך שהוחמר במהלך חיי חוזה הביטוח, לבין סיכון חדש. לענייננו, כאשר נוהג ברכב אדם שגילו נמוך ממגבלת הגיל, מדובר בהוספת סיכון, קרי סיכון חדש, ולא החמרת הסיכון עליו הוסכם.
זאת ועוד, השופט מלצר אבחן בין אי עמידה במגבלת הגיל לבין הלכת סלוצקי, במסגרתה נקבע כי היעדר הפעלה או קיום של אמצעים להקלת הסיכון מצד המבוטח, איננה שוללת את הכיסוי אלא עשויה להביא לתגמולים מופחתים. בתמצית, השופט מלצר קבע כי הלכת סלוצקי עוסקת באי נקיטת אמצעי להקלת הסיכון, מה שאינו רלוונטי בענייננו; הלכת סלוצקי עוסקת בדרישת המבטחת מהמבוטח, ואילו בענייננו המבוטח בחר לתפור את הפוליסה לצרכיו האישיים; הלכת סלוצקי עוסקת בליבת הסיכון הביטוחי המוסכם בין הצדדים, אשר הוחמר בשל אי-נקיטת האמצעי להקלת הסיכון, ואילו בענייננו נוצר סיכון חדש, חיצוני לחוזה הביטוח.
גם לאחר בחינת המשפט המשווה הגיע השופט מלצר למסקנה כי מנגנון הפיצוי היחסי או המופחת לא אמור לחול על חריגה מחוזה הביטוח במקרים שבהם מדובר על תנאי שסוכל, או על הפרת חוזה הביטוח על ידי המבוטח. לשופט מלצר הצטרפו כבוד השופט עמית (אשר היה בדעת מיעוט בפסק הדין מושא הדיון הנוסף) וכבוד השופט הנדל.
כבוד השופטת ברק-ארז, שהייתה בדעת המיעוט, נימקה, בין השאר, כי אין בענייננו הבדל מהותי בין מצב שבו המבוטח לא נוקט אמצעי להקלת הסיכון לבין אי-עמידה במגבלת הגיל, ולשיטתה הוא זכאי לתגמולים מופחתים בשני המצבים. עוד נימקה כי אי-עמידה במגבלת הגיל איננה נתונה תמיד לשליטתו של המבוטח ואינה בהכרח מצויה בידיעתו. נימוק נוסף הוא שרכישת חוזה הביטוח נועדה להגן גם על המבוטח הרשלן. לעמדתה של השופטת ברק-ארז הצטרף כבוד השופט גרוסקופף.
פסק הדין הוא בעל חשיבות רבה. מאז ניתן פסק הדין הקודם, הוגשו לבתי המשפט תביעות רבות לגבי מקרים בהם המבוטח לא עמד במגבלות הגיל או הוותק הנקובות בפוליסה (הן תביעות ישירות של המבוטח נגד המבטחת והן תביעות בהן המבוטח נתבע כגורם הנזק). בתביעות אלה בתי המשפט אף נדרשו לדון ב"כוונת המרמה" שהמבטחות ביקשו לייחס למבוטחים. ההלכה שנפסקה נותנת מענה לסוגיה זו וסותמת את הגולל על טענת המבוטחים לפיה הם זכאים לפיצוי מלא או יחסי. יהיה מעניין לראות אם בתי המשפט יישמו את ההלכה החדשה גם על מגבלות נוספות הנקובות בפוליסה.
הפניות: דנ"א 5325/19 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פיקאלי (7.7.2021)
.png?cache=1626267783575)
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}