אנו מבקשים לעדכן אתכם בפסיקה חשובה שהתקבלה השבוע על ידי בית המשפט העליון בעניין ע"א 3277/19 פקיד שומה ירושלים נ' אפרים סקמסקי בנושא מיסוי רווחים ראויים לחלוקה (רר"ל).
נקדים ונאמר כי כאשר חברה מחלקת דיבידנד לבעלי מניותיה, הדבר גורר ירידה בשווי המניות, בעקבות הפיחות שחל ביתרת עודפי המזומן של החברה. כאשר בעל המניות מוכר את מניותיו בשעה שאין בקופת החברה רווחים צבורים הראויים לחלוקה (כגון לאחר חלוקת מלוא הרווחים כדיבידנד), מיצוי החבות במס נעשה בצורה פשוטה: תחילה החברה משלמת מס חברות בגין הכנסתה החייבת; בהמשך בעל המניות משלם מס הכנסה בגין הדיבידנד; ולבסוף, עם מכירת המניה, בעל המניות משלם מס רווח הון בגין הרווח שנצמח לו ממכירתה.
ברור כי חברה אינה חייבת לחלק את רווחיה כדיבידנד. יחד עם זאת, בנסיבות אלו עשוי להיווצר מצב בו בעל מניות ימכור את מניותיו בשעה שבקופת החברה נמצאים "רווחים ראויים לחלוקה", דבר העשוי לגרור מיסוי יתר על בעל המניות, זאת בהשוואה למצב בו היו רווחי החברה מחולקים כדיבידנד. מצב זה עלול להשליך על שיקול דעתם של נישומים בבואם להחליט על אופן מימוש חלקם ברווחי חברות מוחזקות, אם בדרך של משיכת דיבידנד ואם בצורה של מכירת המניה תוך הפקת רווח הון. זאת, בניגוד לשאיפה שדיני המס ישמרו על ניטרליות לגבי קבלת החלטות מסוג זה.
נושא מיסויים של רווחים ראויים לחלוקה בחברה (מתוכם מחולקים הדיבידנדים) מוגדר במסגרת סעיף 94ב לפקודה, אשר נחקק במטרה להתמודד עם הקושי המתואר ולבודד מתוך התמורה הכוללת המשולמת בעד המניות את החלק היחסי ששולם עבור הרווחים הצבורים בחברה, ולהחיל עליו שיעור מס מופחת. בכך ביקש המחוקק למנוע מיסוי יתר של הנישום, לצמצם את הפער בין המס הכולל המוטל על חברה ובעלי מניותיה לבין המס המוטל על יחיד המפיק במישרין את אותה הכנסה, ולהבטיח אדישות מיסויית בנוגע לשאלה אם לחלק דיבידנד.
בית המשפט העליון דחה את הערעור והותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה, על רקע קיומו של דין ספציפי הגובר על הדין הכללי, בקבעו כי הוראות חוק עידוד השקעות הון הן שיחולו וכי אין בעובדה שסעיף 94ב לפקודה, העוסק בהטבת הרר"ל, מפנה לשיעור המס הקבוע בסעיף 125ב לפקודת מס הכנסה (25%) כדי לשלול את תחולת ההוראה המקבילה בחוק העידוד לגבי שיעור המס החל, העומד על 15%.
בית המשפט העליון שב והדגיש כי מטרת סעיף 94ב לפקודה היא ליצור שקילות מיסוית בין מצב שבו מניה נמכרה לפני חלוקת דיבידנד לבין מכירה שבוצעה לאחר מכן ולמנוע מצב שבו משטר המס הוא זה שיוביל את הנישום להחליט אם למשוך דיבידנד עובר למכירת החברה אם לאו. הותרת המצב שבו שיעור המס על חלוקת דיבידנד הוא 15% ושיעור המס על מרכיב הרר"ל הוא 25% – חותר תחת תכלית זו. לפיכך, תכלית סעיף 94ב לפקודה לא הייתה מושגת אילו עמדת המערער (רשות המסים) הייתה מתקבלת בעניין זה.
שימת ליבכם לכך שיחידים שמכרו מניות של חברות בעלות מפעל מאושר/מוטב, אשר נרכשו על ידם לפני שנת 2003 והמזכות בהטבת הרר"ל בנסיבות דומות לאלו של פסק הדין, יכולים לשקול להגיש דיווחים מתקנים בגין שנות מס שטרם התיישנו.
הפניות: ע"א 3277/19 פקיד שומה ירושלים נ' אפרים סקמסקי (16.8.2021)
.png?cache=1629875074784)
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}