האם רשות ניירות ערך ("הרשות") אחראית במחדל פיקוחי לנזקים שנגרמו למשקיעים בחברת יוטרייד, המנהלת תיקי השקעות, ונכנסה להליכי פירוק? בית המשפט העליון נחלק בסוגייה, אך בדעת רוב הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקבע כי הרשות אכן נושאת באחריות והתרשלה בפיקוח על החברה. בעוד השופטים מינץ וגרוסקופף, בבית המשפט העליון, סברו כי הרשות אינה אחראית לנזקיהם של המשקיעים בעקבות השקעותיהם שירדו לטמיון, סבר השופט הנדל, בדעת מיעוט רחבה ומקיפה, כי יש לקבוע כי הרשות אכן אחראית למחדל (ובה בעת קבע כי למשקיעים אשם תורם בשיעור 50%).
העובדות בתמצית: יוטרייד היא חברה פרטית שהציעה למשקיעים שירותי ניהול השקעות ממוחשב. במהלך שנת 2015 פנתה הרשות ליוטרייד בדרישה כי תפעל על פי רישיון ניהול תיקים או תחדול מפעילותה לאלתר. יוטרייד ציינה בפני הרשות כי הפסיקה לעשות כן, אולם לאחר מכן המשיכה לפעול באופן בלתי מורשה. המשקיעים ידעו כי מדובר בהשקעות מסוכנות, הנעשות באמצעות חברה שאינה פועלת ברישיון, אך אף על פי כן בחרו להשקיע סכומי כסף גדולים באמצעות החברה. עקב מרמה והונאה מצד יוטרייד הפסידו המשקיעים את כספם. כמה חודשים לאחר דרישת הרשות ליוטרייד להפסיק את פעילותה (ובטרם קריסתה) פרסמה הרשות אזהרה כללית לציבור המשקיעים בעניין ניהול השקעות ממחושב ללא רישיון, ולאחר כמה חודשים נוספים, בשלהי שנת 2015, ערכה ביקורת במשרדי החברה, לאחריה הגישה נגד החברה בקשה לצו מניעה.
המשנה לנשיאה הנדל, בדעת מיעוט, סבר כי היה על הרשות לבדוק בתוך פרק זמן קצר אם החברה ממשיכה בפעילותה, ולהמשיך בביצוע ביקורת, בקשת צו מניעה ופרסום אזהרה בפרקי זמן קצרים יותר באופן משמעותי מאלה שבהם פעלה, ומשלא עשתה כן, הרי שהתרשלה בתפקידה הפיקוחי [בנוסף קבע כי קיים קשר סיבתי בין התרשלותה לבין נזקי המשקיעים].
לעומתו הדגישה דעת הרוב כי בית המשפט נדרש לנקוט משנה זהירות בטרם יקבע כי לרשות אחריות בנזיקין, בפרט במצבים הקשורים לפעילות רגולטורית, שעניינה פיקוח ואכיפה כלפי חברות פרטיות במשק. השופטים מינץ וגרוסקופף סברו כי הטלת אחריות שכזו, בגין מחדל רגולטורי, משמעה, הלכה למעשה, העמדת הקופה הציבורית כרשת ביטחון לכיסוי הפסדיהם של משקיעים. כך מתעורר החשש שמא תצמח חבות של הרשות בנזיקין כמעט בכל מקרה שבו תתגלה אי תקינות בפעילותו של גורם פרטי, וניתן יהיה לטעון כמעט בכל מקרה כי אי התקינות התאפשרה כביכול בשל היעדר פיקוח מספק. בתי המשפט יוצפו בתביעות, והרשויות יחויבו במעשיהם של המעוולים הישירים – אלה שצריכים לשאת בעיקר האחריות. עוד ציינו כי יש לקחת בחשבון את מגבלות משאבי הפיקוח והאכיפה ואת הצורך של הרשות לתעדף משימות. השופטים ציינו בהקשר זה כי אין זה נכון לבחון את מעשי המאסדר ואת מהירות תגובתו בדקדוק כה רב (ולא לצפות לתגובה מנהלית בתקופה כה קצרה, כפי שהציע המשנה לנשיאה הנדל), וכי יש בכך משום התערבות שאינה במקומה בשיקולי הרשות באשר לחלוקת משאביה.
בהתאם למגמה זו נמנע בעבר בית המשפט מהטלת אחריות על הבורסה לניירות ערך לנזקים שנגרמו בעקבות החלטות שקיבלה בתהליך הנפקת מניות של חברה מסוימת במסגרת הפעלת סמכויות הפיקוח והשליטה שלה. כן נסקרה בפסק הדין של דעת הרוב פסיקה אשר הטילה אמנם אחריות על מאסדרים, אך זאת רק במצבים שבהם הייתה התנערות מוחלטת מפיקוח או שלא בוצע מעקב אחר תיקון של ליקוי בטיחותי עליו התריעו. בחינה השוואתית של הדין האמריקני והדין האנגלי במסגרת פסק הדין שימשה אף היא לביסוס ההכרעה לטובת רשות ניירות ערך.
מנימוקים אלה התקבל ערעורה של רשות ניירות ערך בדעת רוב, וחיובה לפצות את המשיבים בוטל. עם זאת, בית המשפט ציין (וחזר בכך על הלכות קודמות בעניין), כי כאשר מדובר ביישום רשלני של החלטה רגולטורית שקיבלה הרשות או בניהול רשלני של הליכים רגולטוריים שקדמו להחלטה, להבדיל מהפעלת שיקול הדעת הרגולטורי עצמו, לא תוכל הרשות המאסדרת לקבל חסינות דומה ואף לא ליהנות משיקול דעת רחב ללא ביקורת שיפוטית, והיא עשויה לחוב בנזיקין.
הפניות: ע"א 6313/19 רשות ניירות ערך נ' שמואל (11.4.2022)
_5.png?cache=1653373836126)
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}