לאחרונה ניתן בבית המשפט המחוזי פסק דין בעניין הערכת השווי בעסקת מכר בין חברת סי איי סופטוור ("החברה") לבין חברת האם שלה. הדיון בהערכת השווי התמקד בעיקרו באורך חייו הצפוי של הקניין הרוחני ובצמיחה החזויה, אשר משפיעים על שווי הממכר.
החברה המערערת היא חברת תוכנה שהוקמה בשנת 1990. בסוף שנות התשעים, החברה נמכרה לחברת ענק בינלאומית אשר עומדת בראש קבוצה בעלת למעלה מ-200 חברות תוכנה ואתרי פיתוח ברחבי העולם ("הקבוצה"). לאחר הרכישה, מוזגו לתוך החברה חברות תוכנה ישראליות נוספות שהקבוצה רכשה. נכון ליום הרכישה, הקניין הרוחני של החברה כלל, בין היתר, תוכנות לאבטחת מידע שהחזיקה החברה במועד המכירה. התוכנות פותחו תוך תמיכת המדען הראשי ובסיוע מענקים ממנו.
בשנת 2010 החברה מכרה את הקניין הרוחני בבעלותה לקבוצה, בתמורה לסך של כ-111 מיליוני ש"ח, בהתאם להערכת שווי שערכה. פקיד השומה לא קיבל את הערכת השווי וטען כי מאחר שמדובר בעסקה בין צדדים קשורים הוא רשאי להתערב בשווי העסקה, וכי השווי של הנכסים והסיכונים שהועברו בעסקה גבוה בעשרות מונים מהשווי שדווח, ועומד על כ-667 מיליוני ש"ח. בנוסף קבע פקיד השומה כי לנוכח העובדה שהחברה לא קיבלה בפועל את מלוא התמורה בגין העסקה, יש לראות בסכומים שלא שולמו לה כהלוואה שהעניקה לקבוצה, וכי יש לחייב אותה בהכנסות ריבית רעיונית בגין אותה הלוואה.
בית המשפט המחוזי, מפי כבוד השופטת ירדנה סרוסי, קיבל את טענות פקיד השומה ודחה את ערעור החברה. בהכרעתה ציינה השופטת כי הנטל להוכיח כי הערכת השווי משקפת את המצב בצורה הטובה ביותר מוטל כולו על החברה המערערת, בהתאם לסעיף 85א(ג)(2) לפקודת מס הכנסה ולאור הפסיקה בנושא.
לאור היחסים המיוחדים הקיימים בין החברה לבין הקבוצה התעוררה השאלה אם מחיר הממכר במסגרת העסקה משקף את שווי השוק של הקניין הרוחני. הדיון בפסק הדין התמקד במחלוקת לגבי שווי הקניין הרוחני שנמכר, ובפרט בשאלות אודות אורך החיים הצפוי של הקניין הרוחני ושיעור הצמיחה הצפוי שלו. הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים מטעמם, ובהתאם לכך פסק הדין עסק בהכרעה בין חוות הדעת, לרבות ההנחות הגלומות בהן.
במקרים בהם עולה הצורך להכריע בין שתי חוות דעת, זו של הנישומים וזו של פקיד השומה, נדרש בית המשפט להחליט אם הוא נוקט עמדה ובוחר בחוות דעת של צד אחד שנראית לו מתאימה יותר או ממנה מומחה מטעם בית המשפט שיעריך מקצועית ובאופן בלתי תלוי את שווי השוק של הממכר. במקרה הנדון, בית המשפט הנכבד בחר שלא למנות מומחה מטעמו משום שמדובר היה בשאלות עובדתיות ביחס לאופן קביעת אורך החיים ופוטנציאל הצמיחה. עיון בפסק הדין מלמד כי חוות הדעת שהוצגה על ידי החברה לא שכנעה את בית המשפט לתמוך במסקנותיה, בין היתר לאור העובדה שנעשתה בדיעבד ולא הייתה מקיפה ומבוססת דיה.
הערעור נדחה בסופו של דבר גם לאור בקשה שהגישה החברה למדען הראשי בשנת 2009 על מנת לקבל מימון, טרם העסקה אשר במסגרתה תיארה החברה את הטכנולוגיה שלה ואת הפוטנציאל הרב הגלום בה. פסק דין זה מדגיש אפוא את הצורך לשים לב לעקביות הדיווחים של החברה לגורמים שונים, ולא רק לרשות המיסים ואת הצורך בתיעוד בזמן אמת.
בשולי הדברים יצוין כי בית המשפט קבע כי הוא מוצא בעייתיות בטענות פקיד השומה לפיהן יש לחייב את החברה בריבית רעיונית בגין ההפרש בין השווי האמיתי של הממכר לבין זה שדווח על ידה ("התאמה משנית"). וכך צוין בפסק הדין: "קיים ספק אם יש מקום לבצע התאמה משנית על בסיס תשלום שלא שולם ואין כל חובה שישולם שכן הוא מעין 'פיקציה על פיקציה' והוא אינו מתחייב בהכרח מדברי החוק". אולם, נוכח ההלכה שנקבעה בעניין קונטירה בסוגיה זהה, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערערת והוסיף קריאה לבית המשפט העליון לבחון לעומק את הסוגייה ביחס לשאלת הסמכות לקביעת התאמה משנית לפי סעיף 85א לפקודה.
הפניות: ע"מ (ת"א) 17-06-61226 סי איי סופטוור ישראל בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 3 (25.10.2022)
_8.png?cache=1670154586569)
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.png){kind=small}